זכות הציבור לְדעת

שטף האינפורמציה בווטסאפ מאיים להטביע לנו את הדעת

יעקב נתנאל , כ"ח בסיון תשע"ז

ערוץ 7

זה קורה במשפחות הכי טובות. ללא התראה מוקדמת התקלקל לנו שקע האינטרנט הביתי ונשארתי ללא מייל.

למי שכתיבתו אומנותו ככותב שורות אלו זו בעיה רצינית. כמעט כמו חקלאי ללא טרקטור. מי שנחלצה לעזרתי הייתה לא אחרת מאשר בתי המתבגרת. כמו לכל חברותיה גם לה יש את צביר הפלסטיק והמתכת המשמש מצלמה, mp3/4 , פנס, G.P.S , סידור תפילה, מחשב נייד, ואפילו כטלפון - סמארטפון.

סליחה אם שכחתי משהו, בטוח שכחתי ובטוח יש עוד דברים שאין לי מושג שהוא יודע לעשות. קטן, מיושן יחסית ועטוף במגן ורדרד ופרחוני, אבל עושה את העבודה. פלאי פלאות חזר לי המייל, ואני יכול להמשיך לתקשר עם עמיתיי.

בתי המתבגרת היא דוסית למשעי והתקינה סינון של רימון. לא סתם סינון אלא את הרמה הגבוהה ביותר שלו. ולמרות כל זאת מאותו הרגע בו חבר אליי הסמארטפון המדובר החלה תחושה לא נינוחה לכרסם בלבי. הצפצופים הטורדניים לא הרפו ובהדרגה הבנתי את העוצמה המסוכנת שהעניק לנו המכשיר.

כשהייתי ילד וזה לא היה כל כך מזמן, אדם ממוצע נשא נאום חוצב להבות ומי ששמע אותו היו בעיקר אשתו וילדיו. רב ישוב שזכה ל50 מאזינים בדרשת ליל שבת (לאחר קיזוז קוראי עלוני השבת והישנים) זה היה כבר - וואו. מי שהגיע לקו מאה המאזינים היו בעיקר אנשי ציבור, פוליטיקאים, עיתונאים וכדומה.

וכאן אל מול עינינו קרה דבר פלא. ההגעה לקו המאה ניתנה בכף ידו של כל אחד ואחת.

נניח שנערה בכיתה ח' חברה בקבוצת ווטסאפ בשם 'חיינוקיות שומרון כבוד', נניח שמישהי סיפרה בדיחה בקבוצה. ואותה נערה עונה לה משהו כמו: "חחחחחחחחחח J". ההודעה התמימה הזו ששולחה לחלל הווטסאפ גרמה ל200 מכשירים לצפצף ובו ברגע בהערכה גסה דעתן של מאה חיינוקיות שומרוניות ומכובדות הוסטו מלימודם/ קריאתם/ שיחתם למשך כמה שניות בכדי לקרוא את ה"חחחחחחחחחח J" המדובר.

לרבים מאותם נערות ונערים הודעה כזו היא אחת מתוך מאות הודעות אליהן הם נחשפים ביום. החופש הגדול אליו הם נפלטים בהמוניהם בימים אלו עתיד להחמיר את המצב. בעולם המבוגרים המצב לא כל כך שונה. וכאן אנחנו מגיעים לעיקר: היכולת שלנו להיות מה שאנחנו תלויה בראש ובראשונה בדעת שלנו. עצם השהות הפיזית תחת אותה קורת גג לא הופכת אותנו להיות אנשי משפחה מחנכים או חברים. לולי הזרם התת קרקעי של הדעת שמחבר בינינו, אנחנו הופכים להיות כזרים בקרון רכבת. גם הקישור שלנו למושא הלימוד או למקצוע שלנו, שלא לדבר על קישור לעולמנו הפנימי ולאבינו שבשמים, אינו טכני כי אם בראש ובראשונה תודעתי.

 לרבים ממיליארד המשתתפים הפעילים של הווטסאפ ברחבי העולם, הדעת מוסחת ברמה גבוהה כזו, שיוצרת נזק של ממש במכלול התפקודים הבסיסיים של אדם נורמלי. וזה לא הכול. היכולת להיות מעודכן כל הזמן בחדשות, במצב חשבון הבנק ובמזג האוויר הצפוי, דורשת אנרגיות בלתי פוסקות של בלימה והתגברות. כל זאת מבלי לומר מילה על הסכנות הידועות האחרות הנשקפות ממכשירים אלו. מלחמה של ממש.

...כשקו האינטרנט חזר לפעול בביתנו חזרתי אליו. הוא לא האמין. הוא צפה בדאגה בתרגוליי בהפעלת לוח המגע והיה בטוח שהנה הוא נזנח לנצח. בעברו כבר עלבונות רבים כל כך שערערו אותו לגמרי. הבטתי בו במבט רך. הוא עבר לרטט ונראה היה לי שמשהו בשחור שלו מאדים. אמרתי לו במילים פשוטות ונוגעות ללב, שבכלל לא אכפת לי שיש לו מקשים, זה אפילו עושה לי שרירים באצבעות.

וזה ממש בסדר שאני חייב למחוק כל הזמן הודעות סמארטפוניות ארוכות שגורמות לו בעיות עיכול. אין שום בעיה שאני לא יכול לפתוח את הקישורים ששולחים לי בס.מ.ס, אני מוכן להישאר אחרון המוהיקנים המנווט בדרכים בעזרת מפה ולא וויז, ואפילו לשלם את המחיר הכבד שאם וכאשר... לא אוכל לעשות סלפי עם טראמפ.

אני יודע להעריך את זה שהוא לא מאיים לקחת לי את הדעת, את החרות להיות מי שאני.

לקחתי את הנוקיה 105 שלי והחזרתי אותו לכיס. ממש כמו אבותינו ואבות אבותינו לפני אלפי אלפי שנים.