גם וגם מגומגם

מי אנחנו, שליחי הציבור של הציונות הדתית?

דודי וכטל , כ"ח בסיון תשע"ז

דוד וכטל
דוד וכטל
עצמי

גם נאבקים על הסדרת מקום יישוב לתושבי עמונה הצדיקים, וגם תומכים במתווה הכותל, שכולל מתן זכות לתפילה רפורמית סמוך לבית מקדשנו.

גם מדברים גבוהה גבוהה על התיישבות בכל מקום בלי הגבלות, וגם מבזים תלמידי חכמים, ומסבירים להם מהי באמת דרכה של הציונות הדתית. גם דורשים סיפוח של שטחי יהודה ושומרון, וגם לא נוקטים שום פעולה ממשית של התנגדות כלפי הרפיון בשמירת השבת במרחב הציבורי.

גם מדברים בדבר זכותנו האלוקית על הארץ, וגם מאפשרים לרפורמים וקונסרבטיבים להפיץ את שיטותיהם הארסיות במשרד החינוך. ועוד הרבה גם וגם (מעודדים גיוס בנות לצה"ל בניגוד לעמדת כל הרבנים בעבר ובהווה, מתלוננים על מי ש'סתם מלכלך' על צה"ל וטוענים ששום דבר לא השתנה בנושא שילוב הבנות ביחידות הלוחמות וכו').  

במקומות רבים בכתביו, מלמדנו הרב קוק זצ"ל, שהאהבה לארץ ולאומה והיכולת להחזיק בה חזק גם כשהרוח הלאומית חדלה מלנשב בקרב חלקים גדולים מעמנו, איננה תוצאה רק של אמירות נחרצות וברורות בדבר זכותנו עליה, היא איננה תלויה בשאלה כמה פעמים נחזור ונאמר בקול גדול ש'יותר לא נוותר על סנטימטר של אדמה', ואפילו אם נעשה את זה באנגלית רהוטה בראיונות לרשתות הזרות. ביחסים שלנו עם ארץ הקודש ישנה הדדיות – ושאלת הצלחתנו במלחמה שאנחנו נלחמים עליה תמיד תהיה תלויה בעד כמה אנחנו רחוקים מהמצב של "ותקיא הארץ את יושביה... ולא תקיא הארץ אתכם" (סוף פרשיית עריות בספר ויקרא).

ככל שהנאמנות שלנו לדבר ה', זה שבתורה, בחז"ל, בדברי הראשונים והאחרונים, תגדל, תגדל לעומתה גם היכולת שלנו להיאבק ולנצח בכל מה שעוד תזמן לנו המציאות. באותה מידה, אם היחסים בינינו לבין התורה יישארו רק ברמה הערטילאית המופשטת, אם נדבר על 'ערכי התורה' אבל נהיה חסרים כל שייכות לכל קוץ ויוד שכתובים בספר שולחן ערוך, אם ביד אחת ננופף בתנ"ך כשנבוא לדבר בדבר זכותנו על הארץ, וביד השנייה נשפיל אותו ולא נהיה נאמנים לכל מה שכתוב בו, לא רק שלא נגייס מתוכנו כוחות לעמוד במאבק, אלא שהארץ עצמה כבר לא תהיה שותפה איתנו.

שייכותנו ואחיזתנו בארץ איננה מתחילה מהכזית מוח שלנו, אלא היא דבר אחד, חשוב ומרכזי, שהוא חלק מתורה גדולה ואלוקית: תורה שמתחילה בבראשית, עוברת דרך פרשיות המשכן והלכות טומאה וטהרה, נלחמת בתועבות שבעבודה זרה וגילוי עריות ומסתיימת רגע לפני הכניסה לארץ וכיבושה על ידי יהושע, שהוא "נער לא ימיש מתוך האוהל".

רגע אחרי מלחמת העולם הראשונה, כשכולם שמחים בהצהרת בלפור, כותב הרב קוק מילים קשות ביחס לתנועה הציונית: "הדו פנימיות (פרצופיות), להגיד בקול ובכתב מעבר מזה שאנו רק לאומיים אנחנו ואין לנו בכלל עניין קדוש ואלוקי, ומעבר מזה, כשנצרכים לדבר עם הגויים, שעז ממלכה בידם, ורגש של כבוד לקודש ה' והאורה האלוקית שבתנ"ך היא חוטר גאוותם, שם מתהפכים למקדישי הבייבל (התנ"ך), ועד כמה תוכל צביעות כזאת להיות קיימת ולא תתגלה בכל מערומיה" (אגרת תתק"ה).

אם אנחנו בוחרים מה בתורה ראוי ויקר בעינינו ומה בה עדיף לכסות, להשפיל ולהתנצל עליו, לא נוכל להיות שליחים נאמנים לניהול המאבק על שלמותה של הארץ. חמור מכך – אנו בעצמנו, על אף כל הצהרותינו הנחרצות, נהפוך חלילה להיות ממחריביה.

ראוי להתנער, לא להסכים, לא לחזק את השקר והצביעות שבהתנהלות הכפולה הזו, לדרוש מנבחרינו רמה גבוהה יותר של נאמנות לדבר ה' אשר ביד נביאיו. תפקידנו לדאוג שבכל עצרת בעד ההתיישבות יונפו גם שלטים שמזכירים שאנחנו לא מוכנים שילדינו יופקרו לדעותיהם של אלו שהרסו כבר את רוב יהדות אמריקה, ושלא ניתן שב'משמרת' שלנו יחוקקו חוקים שמקנים ל'משפחה' של בעלי נטיות הפוכות מעמד של משפחה נורמטיבית. תפקידנו לתרום לעודד ולתמוך באלו שכבר עכשיו נלחמים בצביעות הזו, לומר להם שהם השליחים האמתיים שלנו למאבק על שלמות ארצנו, ולתבוע מאלו שמציגים עצמם כנציגינו, לחשב מסלול מחדש.

ברכות על ראשם של כל מנהלי המאבק על בניין הארץ, כל אלו שלא ישנים בלילות על מנת שארץ ישראל תמשיך להיבנות, אבל לטובתם ולטובתנו אנו חייבים לעבור שלב. ראוי לכרוך את המערכה על עתיד ההתיישבות יחד עם המאבקים התרבותיים על זהות מדינתנו. לחצים פוליטיים, כשהם לבדם, לא יהפכו את ראש ממשלתנו ליותר גיבור ומסור למפעל ההתיישבות. כוחותיו יחזרו לו רק באותה מידה בה נתנער ונשוב לעצמנו. בזה נהיה זכאים לא רק להינצל מהגזירה הנוראה של "עיירות שנתלשות ממקומן", כי אם להתקדם הלאה לפריחה ושגשוג של התיישבות מעבר לכל מה שהורגלנו בעבר.