"קוצר רוח" הוא אחד האויבים המסוכנים של העם, כך אנו מוצאים את עם ישראל בהיותם בעבדות מצרים: "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה", וכך אנו פוגשים את ישראל במדבר: "ותקצר נפש העם בדרך". היו אלו רגשי חולשה של העם, חולשה שהביאה אותו לתגובה של כפיות טובה כמו שמובא בגמרא (ע"ז ה ב): "כפויי טובה היו שנאמר: 'ונפשנו קצה בלחם הקלוקל'".

ורק העונש של שילוח הנחשים־שרפים שנשכו את העם והמיתו רבים מישראל הביא את העם להכיר בחטאם ולבקש ממשה שיתפלל אל ה' שיסיר מהם את הנחש. והקב"ה נוסף למילוי בקשתם זו, אפשר להם גם להירפא על ידי ההבטה בנחש הנחושת שמשה שם על נס. לכאורה היתה כאן רפואה סגולית, אך צריך לציין שהיא פעלה רק משום שהקב"ה בכבודו ובעצמו ציווה על עשייתה, מכאן תוכחה מגולה לתופעה המצויה במחוזנו של "מקובלים" מתחזים המבקשים להוליך שולל תמימי־דרך בעשיית ישועות ורפואות באחיזת עיניים שאין בה ממש. ועד כמה הזהירה אותנו התורה מתופעות כאלו עד שאפילו על הנחש שנעשה במצות

הבורא שאלו במשנה: "וכי נחש ממית או נחש מחייה?!" מפני שברור שלא תבוא ישועה לאדם כל עוד לא מתחולל בתוכו מהפך חיובי, ועל כן משיבים חז"ל (ר"ה כט א): "אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאין, ואם לאו היו נימוקים". כך שלא הנחש (שהיה לא יותר מאשר מראה מקום לישראל שדרכו יביטו כלפי מעלה) אלא שיעבוד לבם לאביהם שבשמים הוא שאחיה אותם.

על המלך חזקיה נאמר: "וכתת נחש הנחושת אשר עשה משה, כי עד הימים ההמה היו בני ישראל מקטרין לו" (מלכים ב, יז כז). ואמרו במדרש (אגדת בראשית יא): "התחילו לומר לו {לחזקיה שכתת את הנחש) מה אתה עושה, מה שהתקין משה אתה סותר? אמר להם: כל מי שצריך להתרפאות יסתכל בקב"ה ויתרפא". מאותה סיבה גנז חזקיה גם את ספר הרפואות (ברכות י ב). 

אלא שעל "ספר הרפואות" יש לשאול: מה היה הספר הזה, אם ספר המדריך את האדם להתרפא בדרך הטבע, מדוע גנז אותו חזקיהו? הרמב"ם (בפירוש המשניות למסכת פסחים, פ"ד מ"ט) מביא תחילה פירוש המסביר שספר הרפואות אכן היה רפואה בדרך הטבע: וכך הוא מסביר: "כי שלמה חיבר ספר רפואות כשיחלה שום אדם או יקרנו חולי מן החולים היה מתכוון לאותו הספר, והיה עושה כמו שכתוב בספר והיה מתרפא, וכאשר ראה חזקיה כי בני אדם לא היו סומכין על ה' יתברך הסיר אותו וגנזו".

אבל הרמב"ם אינו מקבל פירוש זה ודוחה אותו בחריפות: "ואתה שמע הפסד זה המאמר ומה שיש בו מן השגיונות ואיך יחסו לחזקיהו מן האיוולת שאין ראוי ליחס כמותו (אלא) לרעועי ההמון... ולפי דעתם הקל המשובש כשירעב האדם וילך אל הלחם ויאכל ממנו, בלי ספק שיבריא מאותו חולי החזק חולי הרעב, האם נאמר: כבר נואש ולא ישען בא-להיו, [ואנו] נאמר להם: הוי השוטים, כמו שנודה לה' בעת האכילה שהמציא לי מה שישביע אותי ויסיר רעבתנותו ואחיה ואתקיים, כן אודה לו שהמציא לי רפואה ירפא חוליי כשאתרפא ממנו". ועל כן מפרש הרמב"ם שספר הרפואות שגנז חזקיה היה ספר של "תרופות אליל" שאינן על דרך חכמת הטבע.

גם הראי"ה קוק בספרו עין אי"ה (ברכות פ"א אות קמג) סובר שההנהגה הרגילה של האדם היא להשתדל להתרפא בדרך הטבע, והעושה כך לא זו בלבד שאינו ממעט בביטחונו בקב"ה, אלא אדרבא הוא מקיים מה שכתוב בתורה: "ורפא ירפא" ודרשת חז"ל: "מכאן שניתן רשות לרופא לרפא", וכמו שנפסק בשו"ע (יו"ד סימן שלו ס"א): "נתנה התורה רשות לרופא לרפאות, ומצוה היא, ובכלל פיקוח נפש הוא, ואם מונע עצמו הרי זה שופך דמים" ועוד טוען הראי"ה: אם אנו מחללין את השבת במלאכות דאוריתא לרפא חולה מסוכן, איך נמנע מהחולה עצמו לבקש את רפואתו בדרך הטבע? נמצא לפי פירושם שספר הרפואות היה של רפואות אליל ולכן גנז אותו חזקיה, ומאותה סיבה גם כתת את נחש הנחושת.

והנה בעיית האמונות הטפלות חזרה אלינו אף בדורנו ואנו עומדים באותה בעיה שעמד בפניה חזקיה, במיוחד לאחרונה התרבו "בעלי מופתים" המתחזים למקובלים ומוליכים שולל את ההמונים התמימים בהציעם להם ישועה ורפואה תמורת תשלום כסף. וכמו חכמי דורו של חזקיה שהודו לו, כך גם על חכמי דורנו להצטרף למערכת אשר תחשוף ותבער את השקר שבתעשיית המקובלים המתחזים.