כולך יפה רעייתי

הרב ברוך אפרתי , ג' בתמוז תשע"ז

הרב ברוך אפרתי
הרב ברוך אפרתי
צילום: עצמי

משה ואהרון- שני העמודים הגדולים עליהם חיים בני ישראל בכל הדורות.

הנצח וההוד, התורה והכהונה, קדושת הימין וקדושת השמאל, איש האמת ואיש השלום- אלה שני יסודות חיינו. והנה שני מלאכי עליון אלה, נענשו בפרשתנו שלא להכנס לארץ ישראל, משום שחטאו במי מריבה.

הפרשנים עמלו על הבנת חטא משה ואהרון רבות. יש שתלו החטא בכעס, יש שתלו החטא בהכאה (או בהכאה השניה), יש שתלו החטא בחסרון רגעי של אמונת ד', יש שתלו החטא בבלבול בין הסלעים ועוד.

אמנם, עלינו להתחקות אחר המקורות הראשוניים יותר של החטא בדברי הקדמונים, ולבדוק כיצד ראו רבותינו התנאים את החטא הזה, איזו פרשנות קדומה הם נתנו למעשה אשר ממנה יתכן ונבעו שאר החטאים.

בילקוט שמעוני מביא דברי רבותינו בעילום, וכך דרשו- משל למלך שמינה פדגוג לבנו. לימים הבן סרח, והפדגוג קרא לו 'ילד מורה (-מרדן)'. אמר המלך לפדגוג- אל תהי קורא לבני 'מורה'!

הפדגוג הוא משה, והמלך הוא ד'. בנו של המלך הוא אנחנו, כלל ישראל. לימים סרחנו במדבר (וזה לנו כמעט מנהג קבוע במדבר). והנה בא הפדגוג, וכחלק מהחינוך מטיח בנו מילה חדשה- 'שמעו נא המורים'. מורים=מורדים. הקב"ה מקפיד מאד על מילה זו, ובעוון זה נגזר על משה ואהרון למות במדבר.

יש להקשות, מדוע ד' כל כך הקפיד על מילה אחת? בסה"כ משה קרא לנו בכינוי מסויים, וגם אם זו טעות, לא מדובר בדבר נורא על פניו. וכי זו סיבה להמית את שני יסודות חיינו, רועינו- משה ואהרון, במדבר סיני?

מעניינת היא פרשנותו הפילולוגית של רש"ר הירש לסוגייה זו. הרש"ר מצביע על כך שהמילה 'המורים' אינה מילת תואר מקרי, כמו 'ילדים שובבים'-שלפעמים משתובבים. או 'אנשים רעבים'-שלפעמים מבקשים לאכול. המילה 'המורים' היא שם תואר קבוע, כמעט שם עצם. כמו 'ילדים רעים'-ילדים שטבעם רע. או 'כהנים זריזים הם'-דבר המצביע על טבע הכהנים.

כאשר משה (ואהרון בשתיקת הסכמתו) אומר לישראל שהם 'מורים', הוא בעצם (לכאורה) מגדיר מחדש את מהותנו. הוא כביכול מחליט שאנו בעלי מרי, מרד, לא רק על דרך המקרה אלא בעצמיותנו. יש בנו לעולם נטיה למרוד בד'.

על כך ד' אינו מוחל, והוא דורש משני הפדגוגים האלוקיים-  אל תהיו קורין לבני 'מורים'!  ישראל אינם כופרים באמת, ואינם מורדים באמת בד'. החטא בישראל הוא לעולם מקרי, דהיינו נובע מהשפעת העולם על הגוף ועל התגלות הנפש והרוח שלנו. אך הוא לעולם אינו נובע מעצם נשמתנו, שהיא תמיד בטהרתה- 'כולך יפה רעייתי ומום אין בך'.  אנו מורדים בד' לפעמים, אך מתוך יצר או טעות, ולא מתוך נטיית רוחנו הטבעית. ומשמשה ואהרון (לכאורה) לא נהגו ע"פ דרך זו, אינם ראויים להיות הפדגוגים.

לענ"ד יש להוסיף נדבך על דברים אלו, ולדייקם מעט. וכי משה ואהרון לא הכירו את (תוכן) דברי הרש"ר הירש? הלא הם ידעו שאסור לכעוס, אסור לכנות שם, וודאי אסור לשים על כלל ישראל אות קין כ 'מורים'. הרי משה ואהרון הם הסנגורים הגדולים עלינו, בכל אחד ואחד מחטאי המדבר הנם עומדים בסנגוריה, מתנפלים לפני ד' לבטל רוע הגזירה, ועושים הכל מאמונה בטהרת רוחו של כלל ישראל. וכיצד זה חטאו עתה והתיאשו מכלל ישראל?

ויש לומר, שמשה ואהרון נהגו כהדרכת הרמב"ם בהלכות דעות, שם כתב שאסור לכעוס כלל, אלא שיש לפעמים מקום לעשות עצמך כאילו אתה כועס, כדי לחנך את ילדיך, להטיל מורא, וכדומה. משה ואהרון מאמינים בנו, ואינם חושבים שאנו 'מורים' בטבענו. אך כאקט פדגוגי גרידא הנם מבקשים לזעזע אותנו, ולכן קוראים לנו בשם נורא שכזה.

אולם כאן המלך בא ונוזף בפדגוג. מה שנכון עם ילד פרטי, שם מותר לעשות הצגה של כעס, אינו מותר עם ציבור. כאשר מדברים לציבור, לעולם אין לכנותם בשם גנאי עצמי, ואסור לומר שהם חסרי תקנה, אפילו אם המעשה נועד לזעזע בלבד.

מפני מה? מפני ששיחה עם כלל ישראל היא תמיד עקרונית ונצחית, ולא רגעית. על כן יש לשקול היטב את המונחים שמשתמשים בהם. דיבור היוצא מפיו הטהור של משה הפדגוג האלהי, משפיע בצורה עצומה עלינו למשך דורות שלמים. כמו אטום זעיר המתבקע ומטיל גלי הדף באיזור רחב מאד.

משה ואהרון, שני עמודי חיינו- מהם למדנו את התורה כולה, כיצד לדבר ולהגות בתורה. והנה למדנו מהם בסוף ימיהם כיצד יש להזהר בדיבור לאומה, אפילו אם מדובר בסגנון פדגוגי חיוני