זכות הציבור לדעת? לצורך חיובי, ולא בכל מחיר

הרב שלמה רוזנפלד , ד' בתמוז תשע"ז

הרב שלמה רוזנפלד
הרב שלמה רוזנפלד
צילום: עצמי

בעולם המערבי, השימוש של העוסקים בענייני ציבור בטיעון של "זכות הציבור לדעת", הופך כל מידע להפצה, כהכרחי, ואף חוקי ואף מוסרי. שימוש בלתי מרוסן זה והצדקתו, אינו אנושי ובוודאי לא יהודי.

בפרשתנו, חקת, התורה מפרסמת סיבת עונשם של משה ואהרן: "יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל". אומר רש''י בשם המדרש, שרק בעוון זה לא נכנסו לארץ, ואף שהיתה טענת משה, "הצאן ובקר ישחט להם"(יא,כב), קשה מזו, "אלא לפי שבסתר, חסך עליו הכתוב, וכאן שבמעמד כל ישראל, לא חסך עליו הכתוב".

יש שיקולים של הקב''ה, מתי להתייחס ביתר הקפדה ומתי לא, ולא נזכרים כל השיקולים. אמנם, לדון בעצם החטא, אכן התורה פרסמה גם את דברי משה הנ"ל, שנאמרו בינו ובין הקב''ה, ואף חכמים דנו בדבר, לדורותיהם.

גם בפרסום שמות חשודים בעם ישראל, הלכות לשון הרע והלבנת פני אדם ברבים, מהווים מחסום חשוב לפרסום. גם במצוות התוכחה, כשצריך באמת להוכיח, בצמוד לכך נזכרת מגבלה חשובה: "ולא תשא עליו חטא", ומסביר רש''י בויקרא (יט,יז, ע'פ ערכין טז:): "לא תלבין את פניו ברבים". הלבנת האדם, כוללת גם את משפחתו וכל הנפגעים מסביב, וגם ההתחשבות בהם הוא שיקול חשוב. לכן, אפילו כאשר אדם הואשם בבית הדין, מצאנו שרק אצל ארבעה נאשמים מפרסמים שמם ברבים. נזכר בסנהדרין פט.:

"תנו רבנן: ארבעה צריכין הכרזה, המסית, ובן סורר ומורה, וזקן ממרא, ועדים זוממין. בכולהו כתיב בהו וכל העם וכל ישראל, בעדים זוממין כתיב והנשארים דלא כולי עלמא חזו לסהדותא. ומסביר רש"י במכות ה. כדי לרדות את השומעין".

אמנם, שיקולים מקצועיים בענייני ביטחון פנים ופלילים, המסייעים במציאת חשוד וכדומה, מתירים הפרסום. וכך כנזכר אצל גדליה בו אחיקם, שהתלמוד (נידה סא.)רואה בשלילה את אי התייחסותו לאזהרת שרי החיילים, למזימה להורגו, ואף לומדים מכאן הלכה בהלכות לשון הרע, שיש להודיע ולחוש לאזהרות שכאלה ולא לחשוש ללשון הרע, אף שאין לקבל אותן כדבר ברור.

גם שיקולים חינוכיים, צריכים להיות מאחורי הפצת מידע של פשע ואלימות. אין צורך לדווח על כל אירוע פלילי, המכניס את הציבור לאווירה חינוכית שלילית. התורה מזהירה על שמירת העיניים ואפילו ממחשבות הלב: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". מחקרים רבים ומציאות, מראים את השפעת האווירה של הצפייה והעיסוק בתחומים אלה, הן על נוער והן על מבוגרים כאחד.

ענייני ביטחון שבהם צד של פיקוח נפש, ודאי שמחייבים הסתרה, במיוחד כשיש בהם שיקולים צבאיים, מוראל, וכדומה. הוא הדין בעניינים מדיניים שזה טובת הציבור. כמובן, שצריך בחינת הנושאים ע''י הדרגים המונחים משיקולים מקצועיים.

הלכות העוסקות בענייני צניעות, יפה הצניעות להן. כמובן, שענייני סודות התורה, אף הם נשמרים על פי כללים ידועים, ואינם מתפרסמים בכל חוצות או בכל ציבור. תחומים אלה עלולים להיות נרמסים ולא מובנים בציבור מסויים . לכן אומרים חכמים במשנה בחגיגה ב,א:

"אין דורשין בעריות בשלשה, ולא במעשה בראשית בשנים, ולא במרכבה ביחיד, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו. כל המסתכל בארבעה דברים ראוי לו כאילו לא בא לעולם מה למעלה מה למטה מה לפנים ומה לאחור וכל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם".

כמובן שבעולם בית המדרש, קיימים דיונים בכל הנושאים, אך גם בהם יש את גורם הגיל, חכמה, ועוד תנאים המאפשרים זאת. גם פרסום מקצועי, הוא כמו בית המדרש, אך בשניהם, יש את עולם החכמים מעבירי המסורת וכלליה, וגם בהם יש שיקולים מה, מתי ואיך לפרסם וללמד.

בחברה יהודית מתוקנת, למודת לקח העבר הקלוקל, בארץ ועוד יותר בגלות, עלינו לשאוף לרמה יותר גבוהה מהסובב אותנו, ולהנחיל להם כללי מידע יותר אמתיים ואנושיים, ואצל עם ישראל, גם יותר אלוקיים. כך נזכר באבות א, יא:

"אבטליון אומר חכמים הזהרו בדבריכם, שמא תחובו חובת גלות ותגלו למקום מים הרעים וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו ונמצא שם שמים מתחלל".