פסטיבל הזיוף

אבינועם הרש , ד' בתמוז תשע"ז

אבינועם הרש
אבינועם הרש
עצמי

היה מרגש משהו לחזות בפרץ הרגשות שאחז בנכבדי הארץ בעקבות תמונתו של איש כחוש לבוש מדי בית החולים שהיה פעם האדם החזק במדינה:

אהוד אולמרט, האיש והסיגר, שבהבל פיו סגר עסקאות של מאות מיליוני דולרים נראה לפתע כדמות מספריו ק. צטניק.

התחושה הרווחת הייתה שהמישהו הזה, שככל הנראה ניחן באינטליגנציה רגשית של עמבה, פגע כאן לא רק בכבודו של אולמרט אלא גם בכבוד חליפת ראש הממשלה שפעם עטפה אותו:

לא כך אנחנו רוצים לראות את היחס כלפי ראשי ממשלתנו.

והאמת שכמעט האמנו ואכלנו את לוקש הרחמים הזה:

יכול להיות שמשהו טוב עובר על החברה הישראלית? חמלה במחוזותינו?

אולם מבט שני ומעמיק יותר של אותה תגובת חמלה שנזלה מהפיד הלאומי שלנו , מגלה שהיא נגעה במשהו גדול יותר שקשור בהכרח לטרנספורמציה שעברה החברה שלנו:

עזבו הרגע את כל ארגוני החסד ושאר רשתות הביטחון שאנחנו כל כך אהובים להתהדר בהם.

תכל'ס. בשורה התחתונה: נהיינו רעים. צמאים לדם. מחפשים באופן יומיומי אחר הקורבן הבא שנקרע אותו לגזרים מעל לגיליוטינת השיימינג הוירטואלית שלנו:

'איש חינוך מואשם בפלילים'. 'איש ציבור חשוד במעשים אסורים'. 'רב נחשד בשוחד':

חכו רגע, אי אפשר לקרוא את זה ככה. תכינו קפה. פופקורן. קחו כרית. שיהיה נוח. זהו, עכשיו ההנאה מושלמת. אז איפה היינו? רגע, אתה מכיר את האיש ציבור הזה?

כי בואו נודה על האמת:

אם תמונתו של אולמרט הייתה באמת כואבת לנו, היינו מוותרים על התענוג. לא רואים אותה. מוותרים על התענוג הכרוך בהספנת רגעי החולשה המזוקקים ביותר של האיש הזה.

אבל לא. הסתכלנו בה. שוב ושוב. הפכנו אותה. אכלנו אותה בתאבון וביקשנו עוד.

התענגנו על צליל ההתרסקות שלה:

הרי זה לא שאנחנו נהפוך יום אחד לראשי ממשלה בעצמנו נכון?

אז הנה, מי בכלל צריך להיות ראש ממשלה ולהצליח בחיים כשככה הם הולכים לסיים.

ואוי, כמה שהשמחה הזו לאיד מילאה אותנו.  

כמו כרישים מורעבים שמריחים דם. כמו המון שחוזה בהוצאה להורג מפוארת. אנגליה של ימי הביניים עם ההוצאות להורג שלה קטנה עלינו.

כן, כאלה אנחנו. התרגלנו.

ואם אפשר לרקוד על שתי החתונות: גם לדבר בסתר ולהתמוגג מתמונתו של אולמרט

וגם לפלבל מבט, לצקצק בלשון ולשחק אותה צדיקים גדולים שסולדים מעצם הריטואל הדוחה הזה

אז בכלל שחקנו אותה.

מי אמר שאי אפשר לרקוד על שתי החתונות?