המתכון לחיי נצח

הרב נתנאל יוסיפון , ה' בתמוז תשע"ז

הרב נתנאל יוסיפון
הרב נתנאל יוסיפון
עצמי

מספרים, שפעם אמר החוזה מלובלין לתלמידו 'שר בית הזוהר' רבי צבי מזידיטשוב (ההילולא שלו השבוע ב- יא' תמוז) – 'כל זמן שאני בחיים, אין אני ירא שמא תיפול ממדרגתך, אבל אחרי כן – מי יודע?'

השיב רבי צבי – 'איני רוצה לחיות יותר מאדמו"ר'. אמר לו החוזה – 'מה אתה אומר? הלא אתה צעיר לימים ואני ישיש!'

השיב רבי צבי – 'אתפלל שיחיה רבינו לעולם'. שאל הצדיק מלובלין – 'וכי חי אדם לעולם?'

השיב – 'כוונתי שיחיה רבינו 120 שנה, כמו שחי משה רבינו'.

שאל החוזה – 'רבי צבי, מה זאת? קודם אמרת 'לעולם', ועכשיו אתה אומר 'מאה ועשרים שנה', הלא 120 שנה אין זה לעולם.

השיב לו רבי צבי – 'ראיתי בספר אחד, שמשה רבינו עליו השלום חי 120 שנה, כנגד שנות היובל שיש בעולם, כי "שית אלפי שנין הוה עלמא" (6000 שנה יש בעולם), וב6000 שנה יש 120 יובלות. ויובל נקרא בתורה – "עולם", כמו שכתוב – "ועבדו לעולם", נמצא ש120 שנה נקרא "לעולם"'.

נהנה החוזה מתשובתו, ושאל – 'באיזה ספר ראית דבר זה?'

השיב רבי צבי – 'אפשר בספר שלי'.... (לפי סיפורי חסידים תורה, סיפור 197).

דו שיח עמוק זה נוגע בנקודה חשובה, המפזרת את אחד העננים השחורים ביותר המעיבים על נפש האדם. נקודה זו גם מקשרת כמה פרשיות ומאורעות בפרשתנו, פרשת חוקת.

פרשתנו נפתחת בטהרת טומאת המת על ידי הפרה האדומה. המוות מעיק על נפש האדם, גורם לו לפחדים, ואף מהווה סמל לייאוש וחידלון. התורה מלמדת אותנו, שאפשר להיטהר מטומאת המת, ובכך מלמדת אותנו שיש דרכים להשתחרר ממועקת המוות. ואכן, במחשבת היהדות, אנו מוצאים כמה דרכים לפתרון חידת חיים זו – המשכיות הנשמה בעולם הבא, תחיית המתים ועוד. ויש גם דרך נוספת, המתבארת דווקא מתוך התובנות האור ששופך סיפורנו על המשך הפרשה.

למעשה, בפרשה שלנו מתרחש דילוג סמוי של 38 שנה (רש"י כ, א). פרשת פרה אדומה חותמת את הדיבור לדור המדבר בשנתיים הראשונות לצאתנו ממצריים, ואילו פרשת מות מרים לאחריה נאמרת לדור הנכנסים לארץ בשנה ה- 40 ליציאת מצריים.

כידוע, על דור המדבר נגזר למות במדבר. בכל תשעה באב היו חופרים הגברים קברים לעצמם, הולכים לישון בתוכם, ובבוקר – אלו שנותרו בחיים היו קמים, וחוזרים בשנה שלאחריה לחפור שוב קבר לעצמם. כך במשך 38 שנה, עד שנותרו רק דור הנכנסים לארץ (רש"י תענית ל:). ברור, שלשכב לילה בקבר שהאדם חפר לעצמו, זאת טראומה נפשית לא פשוטה. נמצא, שדור המדבר הוא אחד הדורות ש'חי' הכי הרבה את טראומת המוות.

ואכן, בדור זה תלוי גם קולר האשמה של מציאות המוות בעם ישראל, שהרי מכוח מעמד הר סיני היו ישראל צריכים לחיות לעולם, ורק בעקבות חטא העגל שב המוות (גמ' ע"ז ה.). ומעניין (שמעתי בשם מו"ר הרב יצחק בן שחר שליט"א), שהאמירה האחרונה שמצוטטת בתורה מפי בני הדור מופיעה בפרשת קרח – "הן גווענו, אבדנו, כולנו אבדנו... האם תמנו לגווע?' (יז, כז-כח). נמצא, שצילו של המוות ממש מרחף על סוף סיפורם של דור המדבר.

והנה, תחילת פרשתנו מהווה תפנית גדולה בעניין, ומסיימת את ימי דור המדבר בפרשיית הפרה האדומה והטהרה מטומאת המוות. האופטימיות שבה לשרור במחוזותינו.

אך... דווקא התחלת הסיפור של דור הנכנסים לארץ, נראית קשה מבחינה זו – מרים מתה! אין מים!

אין פלא, שהזעזוע מרעיד את הציבור, והוא בא וקובל – "ולו גווענו בגווע אחינו לפני ה'"! לא רק מים חסרים להם, סיפור הדור מתחיל שוב במוות, והדור כולו מהרהר במחשבה להצטרף לדור הקודם...

ואז באה המכה הקשה מכל בהקשר המוות – משה ואהרון, חוטאים במי מריבה, ונגזר גם עליהם למות! משה ואהרון הם לא אנשים שהמוות צריך לשלוט בהם – אהרון בלם את מלאך המוות במגיפה שפרצה בפרשה קרח (עיין רש"י כ, כט), וגם משה בתחילה לא יכול היה מלאך המוות לשלוט בו (דברים רבה, וזאת הברכה). והנה כאן שולט המוות גם בשריד האחרון שנותר ממעמד הר סיני.

מה התשובה לכך? היכן המשכיות החיים? נראה, שהתשובה נעוצה בכך שאהרון פושט את בגדיו ואלעזר בנו לובש אותם. זו גם אחת התשובות שנותנת התורה למציאות המוות – חייו של האדם אינם מסתיימים במותו. האדם הוא חלק ממשפחתו ומהעם כולו. האדם מהווה חוליה בשרשרת הדורות. חייו ממשיכים בחיי ילדיו, ובחיי עם ישראל כולו, עם הנצח (אורות הקודש ח"ב).

ומשה רבינו, שלא זכה שבניו ימלאו את מקומו, כיצד חייו ממשיכים? והתשובה – כל ישראל הם תלמידיו, וכל זמן שתלמידו של אדם חי כאילו הוא חי (רש"י דברים לא, כט – "תלמידו של אדם חביב עליו כגופו, כל זמן שיהושוע חי היה נראה למשה כאילו הוא חי").

זהו עומק דבריו של רבי צבי מזידיטשוב. החוזה חושש למדרגת התלמיד אחרי מות הרב, והתלמיד עונה שכשהוא חי גם הרב חי. דמותו של הרב תלווה אותו כל ימי חייו. באמת, הרב יחיה לעולם, כי דמותו תמשיך במעשיו ודבריו הממשיכים להתקיים אצל תלמידיו וכלל העם.

ואף משה רבינו, שחי 120 שנה, בעצם חי לעולם, כי ה120 שנה הללו הם התמצית של כל ההיסטוריה העולמית, כשם שמשה בחייו היה שקול כנגד כל ישראל. ועניין זה אינו בספר, אלא כתוב בעצם החיים – בספר הנשמה.

והדברים נוגעים לכל יהודי, הן בנוגע להמשכיות הדורות הקודמים והן בנוגע לעצמו – מעשינו ודבורינו הטובים מהווים חוליה בשרשרת הדורות, וכולנו חיים לנצח!