מי אוהב את השבת?

בנימין שיינברג , ט' בתמוז תשע"ז

דעות בנימין שיינברג
בנימין שיינברג
צילום: עצמי

מושג חדש פרץ לרחובותינו בתקופה האחרונה - הדתה. המושג שהתחיל בפסאודו-מחקרים על הצבא מככב לאחרונה גם באזרחות.

ביטול מתווה הכותל המעניק רחבה לרפורמים – הדתה!

שיעורי זהות יהודית במערכת החינוך – הדתה!

הפסטיגל לא יתקיים בשבת - הדתה!

לא לחינם נבחרה המילה הזו. מנסים לספר לנו סיפור ולפיו מתנהלת מלחמה בין דתיים לחילונים. כביכול הציבור החילוני נמצא במתקפה על החילוניות שלו ואין לו ברירה אלא להתגונן ולהשיב מלחמה. הדתיים מוצגים כגורמים 'מבחוץ' המנסים בערמומיות ובכוח לשנות את מאזן הכוחות הטבעי בישראל.

האמנם?

ניקח את הפסטיגל כמקרה מבחן. הכל התחיל מאדם אחד - הזמר עומר אדם החליט להתנות עם הנהלת הפסטיגל שהאירוע לא יתקיים בשבת. ההנהלה בחרה להיענות לדרישתו והשנה הפסטיגל יחול רק בימות החול. מיד יצאה עמותת 'ישראל חופשית' בקריאה להחרים את הפסטיגל בימות החול וזעקה על העוול: "החרדים בכלל לא נמנים על קהל היעד של הפסטיגל!".

ובכן, ככל הידוע עומר אדם איננו דתי, בטח שלא חרדי. האם ההחלטה שלו קשורה לציבור החרדי? והחלטת הנהלת הפסטיגל, ככל הנראה החלטה עסקית, גם היא כפייה דתית?

או שמא הנושא איננו דתיים ולא כפייה. לא צריך להיות חרדי כדי לרצות לא לעבוד בשבת. יש הרבה אנשים בלי כיפה שאינם מחללים את השבת ונמנעים מעבודה ביום הזה.

האם יש רק שתי אפשרויות: או חרדי או 'ישראל חופשית'? מביך, ילדותי ומנותק מהוויה הישראלית.

גם שיעורי הזהות בבתי הספר נוגעים באותה נקודה.

בכל כמה ימים נחשף סיפור זוועה מצמרר שיער אחר: פעם למדו על בית המקדש ופעם על תיבת נוח, פעם המורה דרשה מתלמידה לא לבוא עם מכנסונים ופעם התגלו פסוקים בספר מולדת.

אבל בכל הכתבות המפחידות והאייטמים הרועשים שכחו לציין עובדה פשוטה: מנהלי בתי הספר יכולים לבחור את העמותה שתעביר אצלם את שיעורי הזהות היהודית. מי שרוצה יכול לבחור באחד מארגוני 'היהדות המתחדשת'. אף על פי כן, רוב מוחלט מבתי הספר (97%!) בוחרים בארגונים אורתודוקסיים.

מתברר שרוב רובו של הציבור החילוני רוצה קשר ליהדות. הציבור אינו מפחד מפסוקים בספר מולדת ויודע שצניעות וקוד לבוש אינם מושגים דתיים קיצוניים שהומצאו אי שם במאה שערים.

אך מה יעשה אותו מיעוט קיצוני אנטי-דתי, זה שמתנגד לכל דבר שריח יהדות עולה ממנו? בניסיון למשוך את הציבור אליהם הם מתעקשים לצייר כל מקרה כעימות דתי-חילוני שבו אם חלילה נכנע מיד נהיה כמו איראן.

כך גם לגבי מתווה הכותל. בישראל קיימים 15,000 בתי כנסת ורק 50 מתוכם הם בתי כנסת רפורמים. כאשר ישראלים מסורתיים רוצים להתפלל או לומר קדיש – הם אינם מחפשים מניין שוויוני רפורמי; הם מגיעים דווקא לבתי הכנסת האורתודוקסים.

נכון, הכי קל להציג את ביטול מתווה הכותל כסחטנות חרדית ומלחמה מול זכויות הרוב החילוני, אך האמת פשוט אינה כך. גם ח"כ דוד אמסלם מהליכוד, למשל, או עירית לינור התנגדו נחרצות למתווה הכותל ולדרישות הרפורמים מארה"ב. רובו של הציבור החילוני מגיע לרחבת הכותל, מכבד את מנהג המקום ולא מרגיש שהוא נמצא תחת מתקפה חרדית.

אז לכל מצחצחי החרבות נציע להירגע ולשתות כוס מים. הסתובבו ימינה ושמאלה, תכירו את העם שבתוכו אתם חיים ובשמו אתם מדברים. אם תצאו לרגע מהגטו התרבותי תגלו ציבור ישראלי שאוהב את היהדות ואיננו מפחד ממנה. מי יודע, אולי גם אתם תתאהבו.