תלמידי אברהם ובלעם

הרב יעקב הלוי פילבר , י"א בתמוז תשע"ז

עצמי

בפרקי אבות (פרק חמישי) אומרת המשנה: "כל מי שיש בו שלשה דברים הללו הוא מתלמידיו של אברהם אבינו ושלשה דברים אחרים הוא מתלמידיו של בלעם הרשע: עין טובה, ורוח נמוכה ונפש שפלה מתלמידיו של אברהם אבינו, עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה מתלמידיו של בלעם הרשע".

לפי הרמב"ם (בפירוש המשניות) 'עין טובה' היא הסתפקות במה שיש לו, 'נפש שפלה' היא הזהירות בצניעות, ו'רוח נמוכה' היא הענווה היתירה, וכל אחת מהן היתה באברהם: מדת ההסתפקות היתה באומרו למלך סדום: "אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך" - שיניח אדם ממון גדול ולא ייהנה ממנו אפילו בדבר מועט.

זהירות בצניעות באומרו לשרה ביום בואו מצרימה: "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את", שלא הסתכל בצורתה הסתכלות שלימה אלא רק ביום ההוא. וענוותנותו של אברהם באומרו: "ואנכי עפר ואפר". המהר"ל מפראג בספרו "דרך חיים" מבאר את המעלות הללו באופן אחר: עין טובה במה שהיה מכניס אורחים וגומל חסד שבאים ממידת עין טובה, ומדת הענווה שהיא רוח נמוכה באומרו: "ואנכי עפר ואפר", ומדת נפש שפלה בהיות האדם מסתפק בשלו ולא היה רודף אחר החמדה כלל, כשאמר: "אם מחוט ועד שרוך נעל", הרי שלא חפץ אפילו במה שראוי לו, ומכל שכן שלא חפץ במה שאין ראוי לו.

ואילו אצל בלעם מצאנו את כל המידות הללו בהיפך, לפי הרמב"ם 'עין רעה', שהיא חמדת הממון, אותה מצינו אצל בלעם בהליכתו דרך רחוקה מארם נהריים בעבור הממון שנשכר בו לקלל את ישראל, ככתוב: "ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור... לקללך". (דברים כג ה), ורוחו הגבוהה באומרו על עצמו: "נאם שומע אמרי א־ל", ונפשו הרחבה שהיא רוב התאווה מוצאים אנו בעצתו לבלק שיפקיר הנשים לזנות עם ישראל, כי לולי רוב התאווה אשר היתה לו והיות הזנות טוב בעיניו לא היה מצווה בו, כי הטובים לא יצוו ברע אבל יזהירו ממנו.

ואילו המהר"ל לשיטתו מזהה את תכונותיו השליליות של בלעם באופן שונה: עין רעה ממה שכתוב: "וישא את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו" שבקש להכניס בהם עין הרע, ורוח גבוהה באומרו: "מאן ה' לתתי להלוך עמכם" וכוונתו שבלק ישלח חשובים מהם כמו שכך עשה: "ויוסף עוד בלק שרים רבים ונכבדים מאלה". ואילו נפשו הרחבה מדבריו שאמר: "אם ייתן לי בלק מלוא ביתו כסף וזהב" כמו שפרש"י: "למדנו שנפשו רחבה ומחמד ממון אחרים".

אלא שעל הפירוש הזה יש שואלים: הרי מצינו שגם רבי יוסי בן קסמא (אבות פ"ו) נקט לכאורה באותו הלשון של בלעם באומרו: "אם אתה נותן לי כל כסף וזהב שבעולם איני דר אלא במקום של תורה" ואילו שם לא זו בלבד שאין מגנים אותו אלא דורשים את דבריו לשבח?

וההבדל הוא פשוט, רבי יוסי בן קסמא אמר את דבריו רק לאחר שהוצע לו כסף וזהב כשאמרו לו במפורש: "רבי, רצונך שתדור עמנו במקומנו ואני נותן לך אלף אלפי אלפים דינרי זהב" ועל ההצעה שלהם הוא משיב: "אם אתה נותן לי כל כסף וזהב", מה שאין כן בלעם הרי לא דובר עמו מקודם כלל על כסף, בלק שלח לו באופן סתמי: "כי כבד אכבדך מאד", מה פתאום מזכיר בלעם כסף וזהב, מכאן "למדנו שנפשו רחבה", אך בלעם לא הסתפק בכסף סתם אלא הדגיש את ביתו של בלק, "מלוא ביתו כסף וזהב" מכאן משמע ש"מחמד ממון אחרים".

עוד יש לשאול למה הזכירה המשנה בדבריה את התלמידים של אברהם ובלעם, והרי התכונות המוזכרות, הטובות הן של אברהם עצמו והרעות הן של בלעם עצמו? ואולי יש בדבריהם אגב כך לימוד נוסף שאם אנו רוצים לבחון בחינה אמתית שיטה חינוכית כל שהיא, אם היא מוצלחת או כושלת, אל נחפש אותה לא בפרוספקט של המוסד או בהרצאת בעל השיטה או בהפצת חוברות וספרים של שיחות בעל השיטה כל אלו אינן מעידות על מעלת שיטתו, כי יתכן שבלעם בנופת שפתו וסגנונו המליצי היה מצליח לשכנע אותנו בצדקת שיטתו יותר מאברהם.

על כן באה המשנה ומציינת את התלמידים, שהמבחן האמתי של כל שיטה חינוכית הוא במבחן התוצאה, אלו תלמידים יוצאים מאברהם ואלו תלמידים יוצאים מבלעם, והתלמידים הם המעידים על השיטה הטובה היא או רעה.