קּוֹסֵם רשע או נביא?
קּוֹסֵם רשע או נביא?

אז מי היה בלעם? השאלה העסיקה את לומדי פרשתנו, מימים ימימה.

על הפסוק: "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְקֹוָק פָּנִים אֶל פָּנִים" (דברים ל"ד י), דרשו חז"ל דרשות שמפליגות בשבחו:

"ולא קם נביא עוד בישראל כמשה בישראל לא קם אבל באומות העולם קם ואיזה זה זה בלעם בן בעור. אלא הפרש יש בין נבואתו של משה לנבואתו של בלעם. משה לא היה יודע מי מדבר עמו, ובלעם היה יודע מי מדבר עמו, שנאמר 'נאם שומע אמרי אל' (במדבר כ"ד טז). 

משה לא היה יודע מתי מדבר עמו עד שנדבר עמו ובלעם היה יודע מתי מדבר עמו שנאמר 'ויודע דעת עליון' "(במדבר כ"ד ד).

במאמר מוסגר נוסיף כי לאחר כל זה תירצו חז"ל את הקרבה המיוחדת בדרך הבאה: "משל למה הדבר דומה לטבחו של מלך ויודע כמה הוצאות יוצאות למלך על שולחנו" (ספרי דברים פרשת וזאת הברכה פיסקא שנז י).

משמעות הדברים היא שבלעם אומנם זכה בקרבה מיוחדת לקב"ה, אבל רק כ'משרת קרוב' ולא כ'שר חשוב'. בלעם הוא ה'טבח' ועל משה רבנו נאמר: "לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא" (במדבר פרק י"ב ז).

בן בעור 'זכה' לכינוי 'בלעם הרשע'. וז"ל המשנה במסכת אבות: "כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו ...(הוא) מתלמידיו של בלעם הרשע ... עין רעה ורוח גבוה ונפש רחבה" (ה' יט).

היום היו מכנים זאת 'מגה אגו' ונהנתנות.

גם כשחז"ל דיברו בשבחו הם הדגישו את כינויו הגרוע: "אף בלעם הרשע יצא מהול שנאמר נאם שומע אמרי אל" (מסכתות קטנות מסכת אבות דרבי נתן נוסחא א פ"ב). לא זו אף זו, חז"ל גילו בפסוקי התורה ביקורת קשה על מדרגתו הרוחנית של בלעם ועל הנהגותיו האישיות, שהיוו מרכיב מרכזי של עולמו הרוחני. נצטט חלק קטן מדרשות אלה:

במסכת עבודה זרה, מצינו: "ותאמר האתון הלא אנכי אתונך! (ולמה אתה מכה אותי?)... ולא עוד, אלא שאני עושה לך רכיבות ביום ואישות בלילה" (דף ד ע"ב) איזה שפל! 

על לשון התורה: "וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם" (במדבר כ"ג ד), העירו חכמים: "א"ר יששכר דכפר מנדי אין הלשון הזה ויקר אלא לשון טומאה" (בראשית רבה (וילנא) פרשת וירא פרשה נב).

אחרי דרשות אלה בלעם הרשע מצוי בדיותות השפלות והנמוכות ביותר.

הנביא מכנה את בלעם הרשע בכינוי מיוחד: "וְאֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הַקּוֹסֵם הָרְגוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּחֶרֶב" (יהושע י"ג כב).

מה פשר כינוי זה "הַקּוֹסֵם"? בעולמנו הרציונלי משמש ביטוי זה כתחליף ל'זריזות ידיים', אבל לאורך ההיסטוריה האנושית, הוא שימש ככותרת למי ש'הטביע' עצמו עמוק ב'טומאה'. לכן ה'מַגְיָה' הייתה קשורה בטבורה לאבי אבות הטומאה - המת, כמו בפסוק הבא: "לֹא יִמָּצֵא בְךָ ... קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף: וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים" (דברים פרק י"ח י-יא).

בלעם חידש כנראה חידוש נוסף, יש דרך נוספת להיטמא, על ידי שחיתות בתחום האישות. לכן, הוא הכריז מצד אחד: "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (במדבר כ"ד ה) ומצד שני הכשיל את ישראל בשיטים, במכשול זנות המוני: "עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִן הַשִּׁטִּים..." (מיכה ו' ה).

חז"ל במסכת סנהדרין הקשו: "ואת בלעם בן בעור הקוסם, קוסם? נביא הוא!? ותירץ רבי יוחנן:"בתחלה נביא ולבסוף קוסם" (דף קו ע"א).

אם כך נוכל לסכם.

הקב"ה שלח לעם ישראל את משה עבדו, כדי לגאלם ממצרים ולהעלותם למעמד הר סיני ולארץ ישראל, על מנת לבנות חברה מוסרית מכל הבחינות, שתהא אור לגויים. הקב"ה גם הקים לאומות העולם נביא במדרגה לא פחות גבוהה, את בלעם. איש זה החליט לעזוב את דרך הנבואה = טהרה המביאה לידי קדושה שמביאה לרוח הקודש, והחליט להיות קוסם=טומאה.

לאחר שבחר בדרך זו הוא ירד לנ' שערי טומאה. אחרי שבלק הזמינו ל'ברך' את העם שיצא ממצרים, הוא ראה שדרכו של עם ישראל היא דרך הטהרה="מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (במדבר כ"ד ה) והבין שהדרך היחידה ל'החזירם מצרימה' היא להכשיל את עם ישראל בשיטים. לכן לא הייתה ברירה ובמלחמה נגד מדין הרג עם ישראל את "בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הַקּוֹסֵם".

מתוך העלון "חמדת הימים"