כן בנות צלפחד דוברות

הרב יעקב הלוי פילבר , ט"ו בתמוז תשע"ז

הרב יעקב הלוי פילבר
הרב יעקב הלוי פילבר
צילום: ערוץ 7

הדעה הרווחת בציבור היא שהאשה לפי מקורות היהדות היא פאסיבית באישיותה וטפלה לגבר, רגילים אנו לראות אותה כיצור כנוע ונשלט העושה רצונם של הגברים. סמך לתחושה הזאת הם לכאורה הכתובים: "אעשה לו עזר כנגדו", או התשובה לשאלה: "איה שרה אשתך? ויאמר: הנה באהל", או "כל כבודה בת מלך פנימה", ובמיוחד מאמר חז"ל (ילק"ש שופטים מב): "אין לך אשה כשרה בנשים אלא אשה שהיא עושה רצון בעלה".

אבל מפרשיות התורה מצטיירת לנו תמונה אחרת של האשה, לא נכנעת ונגררת, אלא יוזמת ועומדת על דעתה, ובמקום שיש צורך היא מבקרת ואף פועלת בניגוד לדעתם של הגברים.

הדוגמא הראשונה גם אם אינה מחמיאה לאשה, היא חוה אמנו, שהייתה היוזמת בחטא בעלה אדם הראשון והוא שנגרר אחריה, כפי שהוא מעיד על עצמו: "האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל". אבל מכאן ואילך נפגשים אנו בפרשיות התורה עם נשים שיוזמתן הביאה ברכה והייתה להן השפעה טובה לעיצוב עתידו של עם ישראל.

כמו שרה אמנו, שעל אף צניעותה והסתגרותה באהל, היתה כבר מראשית דרכה שותפה שוות ערך לאברהם, ככתוב: "את הנפש אשר עשו בחרן - שהכניסן תחת כנפי השכינה, אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת הנשים" (רש"י).

וכשהדבר נוגע לחינוכו של יצחק היא חולקת על דרכו של אברהם, והקב"ה מסכים לדרכה של שרה ואומר לאברהם: "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה", ועל כך אמרו (שמו"ר א): "שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות". אחרי שרה באה רבקה וגם היא אינה מסכימה לדרכו של בעלה יצחק, והיא יוזמת מהלך להעביר את ברכת יצחק מעשו ליעקב. וכך הזוג השלישי של האימהות רחל ולאה, שגם אצלן מוצאים אנו התנהלות עצמאית שמשבשת את תכניתו של יעקב לשאת לאשה רק את רחל, שיבוש שמעצב אחרת את הרכב הבית של יעקב.

גם תמר היא יוזמת עצמאית בדרכה, היא אינה משלימה עם ייאושו של יהודה, ובזכות יוזמתה זכינו לאורו של משיח. לרשימת הנשים היוזמות מצטרפת גם מרים, המוכיחה את אביה שהתייאש מן הגאולה וגירש את אשתו, והיא מחזירה את הגלגל לקדמותו, ובזכות עמידתה נולד לנו משה רבנו.

אבל לא רק נשים בודדות, אלא גם כלל הנשים עמדו על הגובה, כך בחטא העגל וכך בחטא המרגלים, כמו שמובא במדרש (במד"ר כא): "אותו הדור היו הנשים גודרות מה שהאנשים פורצים, שאמר להם אהרן 'פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם' - לא רצו הנשים ומיחו בבעליהן. והנשים לא השתתפו עמהן בחטא העגל. וכן במרגלים שהוציאו דיבה וישיבו וילונו עליו [את] כל העדה (במדבר יד לו), עליהם נגזרה גזירה, שאמרו לא נוכל לעלות (שם /במדבר/ יג לא), אבל הנשים לא היו עמהם בעצה".

אל החבורה הנכבדה של הנשים היוזמות, שאינן מקבלות כמובן מאליו את דעתם של הגברים, מוצאים אנו גם את בנות צלפחד, "שהיו מחבבות את הארץ, הגברים אומרים: 'נתנה ראש ונשובה מצרימה', והן אומרות: 'תנה לנו אחוזה'" (רש"י).

הן עומדות על זכותן ואינן מוותרות עליהן, אבל אינן מתלהמות בדרישתן ואינן אומרות את דבריהן בהתרגשות, אלא עורכות את טענותיהן בשום שכל. הן יודעות שהצלחתן תלויה באחדותן, על כן תחילה הן מתאספות ומטכסות עצה ביחד כמו שמובא במדרש (ספרי, במדבר כז א): "ותקרבנה בנות צלפחד - כיון ששמעו בנות צלפחד שהארץ מתחלקת לשבטים ולא לנקבות, נתקבצו כולן זו על זו ליטול עצה".

וכשרואות שלא יזכו לתשומת לב מהגברים הן משליחות את יהבן על ריבונו של עולם, כמו שמובא במדרש (שם): "אמרו: לא כרחמי בשר ודם רחמי המקום, בשר ודם רחמיו על הזכרים יותר מעל נקבות, אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן, אלא על הזכרים ועל הנקבות רחמיו על הכל, שנאמר: 'ורחמיו על כל מעשיו'". ועל כך כתב המלבי"ם: "וכאשר הסכימו (בנות צלפחד) שאי אפשר שלא ריחם ה' עליהם לתת להם שארית בארץ, עמדו לפני משה" ככתוב: "ותעמודנה לפני משה".

וכאן כל אחת מהן מציגה טענה אחרת: "ראשונה אמרה: 'אבינו מת במדבר', שנייה אמרה: 'והוא לא היה בתוך העדה', שלישית אמרה: 'למה יגרע שם אבינו', רביעית אמרה: 'כי אין לו בן', חמישית אמרה: 'תנה לנו נחלה'". משה נאלץ להגיש את משפטן לפני ה' והקב"ה מקבל את טענתן ואומר: "כן בנות צלפחד דוברות", ועל כך אמרו: "אשרי אדם שהקב"ה מודה לדבריו".