השיטה אינה קדושה

צר לי כי השופטים עשו יד אחת עם נשיאת בימ"ש העליון ואף אחד מהם לא הגיש את מועמדותו לבחירת הוועדה.

עו"ד אבינועם גואלמן , י"ט בתמוז תשע"ז

עו"ד אבינעם גואלמן
עו"ד אבינעם גואלמן
צילום: עצמי

שיטת "הסניוריטי" הנהוגה בישראל למינוי הנשיא בבית המשפט העליון, לפיה מתמנה לתפקיד הוותיק מבין השופטים, מנוגדת לחוק הקובע כי נשיא בית המשפט העליון ימונה על ידי הוועדה לבחירת שופטים, בדרך בה בוחרים את שאר השופטים בבתי המשפט בישראל.

מצדדי השיטה סבורים כי על הוועדה לבחירת שופטים למנות באופן אוטומטי, כחותמת גומי, את השופט הוותיק ביותר לנשיא, ובכך הם שוללים מחברי הוועדה את היכולת להפעיל שיקול דעת ולמנות את המועמד בעל הכישורים המתאים ביותר לתפקיד.

לאור הצהרותיה של שרת המשפטים שקד והתחייבותה הפומבית לשנות את השיטה, התקיים אמש דיון סוער בוועדת חוק, חוקה ומשפט בכנסת, אליו הוזמנו מכובדים רבים וביניהם נשיאת בית המשפט העליון המכהנת, המשנה לנשיאה, שרת המשפטים, שרי משפטים בעבר, נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרון ברק ומומחי משפט שונים, אשר דנו באפשרות לביטול שיטת הסניוריטי והחזרת הבחירה ושיקול הדעת לידי חברי הועדה, שכאמור עקב השיטה הנהוגה הופקעו סמכויותיהם, בניגוד לחוק הקיים.

במהלך הדיון תקפו המצדדים בעד השארת השיטה על כנה את המבקשים לשנותה, וטענו כי השיטה הוכיחה את עצמה כראויה, ואם תבוטל ייפגע אמון הציבור במערכת המשפט, שעלול לחשוב ששופטי בימ"ש העליון מכריעים על מנת למצוא חן בעיני חברי הוועדה לבחירת שופטים וביניהם הפוליטיקאים, או כמו שאמרה נשיאת ביית המשפט העליון: "הפוליטיזציה תפגע בעצמאות ביהמ"ש".

לא זו בלבד, אלא שלטענת הנשיאה עיתוי הדיון אינו מתאים וכי "היה עדיף לקיימו במועד רחוק מבחירתה של השופטת אסתר חיות כדיון עקרוני מנותק מהעניין הפרסונלי". הגדיל להתנגד לשינוי הנשיא לשעבר, פרופ' אהרון ברק שטען כי צריך לכבד את "המסורת שהתקבעה והתבססה" ואת "האינטרס הציבורי" שעלול להיפגע, ועל כן יש להשאיר את השיטה על כנה.

על אף שלא ניתן לשלול כי קיים טעם והגיון גם בהשארת שיטת הסניוריטי, וניתן אף ביושר להצביע על מספר יתרונות בשיטה הנהוגה, הטענות שהושמעו בוועדה כנגד שינוי השיטה דינן להידחות על הסף, ומוטב שלא היו נאמרות מפיהם של אלו שהשמיעו אותן. קשה שלא לתמוה על השימוש המאוס בביטויים "אמון ציבור" וה- "אינטרס הציבורי", ובטענה שעצם שינוי השיטה יפגע בהם.

ראשית, השיטה אינה "קדושה" יש לה יתרונות, אך לא פחות חסרונות. שנית, השימוש במושגים ערטילאים, כגון אמון הציבור והאינטרס הציבורי, הינם לא יותר מאשר "פיקציה" אשר יותר משאינם מבטאים דבר, הם מעידים על הניתוק של אותם שופטים ומלומדים מרצון העם, אותו הוא מבטא אחת לארבע שנים בבחירות לכנסת ישראל, בה הוא בוחר את נציגי הציבור. 

אני תוהה על איזה "ציבור" בדיוק מדובר ומי בכלל קובע מה הוא "האינטרס" שלו.  שלישית, גם לדידם של המשתמשים בביטויים אלו, סקרי דעת הקהל שנערכו בשנים האחרונות, מלמדים כי הציבור איבד כבר מזמן את אמונו במערכת המשפטית בכלל ובבית המשפט העליון בפרט, ואין להתפלא על חוסר האמון שנשחק והתרסק ונמצא בשפל שלא היה כמותו מעולם.

גם את הטענה המתחסדת, כי שינוי השיטה "יוביל בהכרח "לפוליטיזציה" של בית המשפט העליון אל מול חברי הוועדה", יש לדחות, ולו מהטעם הפשוט כי מי שטוען טענה זו, מתעלם מהמציאות, ומציג מצג שווא, בה שופטי בית המשפט הינם "מלאכים" שאין להם כל אג'נדה, וכי כל פסיקותיהם נטולות אינטרסים ונעשות לשם שמיים. שופטי בית המשפט, הפרו מזמן את האיזון הראוי שהיה קיים בעבר, לפני שהנשיא לשעבר ברק הרחיב את "זכות העמידה" לעותרים ציבוריים, ומשעה שהשופטים הרחיבו את סמכותם לדון בנושאים פוליטיים ואידיאולוגים, תוך שימוש באקטיביזם ללא רסן, כשחקן משמעותי, ואין להם להלין אלא על עצמם. לדידי נראה כי דווקא שינוי השיטה ובחירת נשיא על ידי הוועדה, יהיה בה סיכוי להחזיר את אמון הציבור ובבית המשפט ולא לפגוע בו.

אגב, את המגמה בה בית המשפט מתערב בסוגיות פוליטיות, כבר צפה הנשיא המנוח משה לנדוי, שקבע כי ככל ובית המשפט מרחיב את סמכותו והתערבותו בפעולות הממשלה והכנסת, ועוסק בנושאים הנתפסים כפוליטיים ואידאולוגיים, טבעי הוא שהכנסת תרצה לקחת חלק פעיל ומשפיע יותר בבחירת השופטים בכלל ונשיא בית המשפט העליון בפרט.

תוך כדי הדיון נזכרתי בדברים שכתבה פרופ' רות גביזון בשנת 2012, עת עמדה אז הנשיאה בייניש לקראת סיום תפקידה. גביזון טענה כי אכן שיטת הסניוריטי אינה קדושה ואף ציינה כי יש לשיטה חסרונות משמעותיים, אולם: "על רקע המחלוקת הקיימת עתה סביב הליך המינוי, יש להעדיף בלית ברירה בחירה אוטומטית לפי ותק, למרות חסרונותיה, על פני כל חלופה אחרת". אותה טענה שנטענה אז, כנגד מועד הדיון, נטענת גם כעת, תוך התעלמות מהעובדה הפשוטה, כי בכל דיון, בכל רגע נתון,  תמיד ניתן יהיה לטעון כי הדבר אינו ראוי, בשל העובדה כי למעשה אנו דנים בעניינו של המועמד הבא לפי וותק השיפוט, ולכן עם כל הכבוד, גם טענה זו דינה להידחות.

באותו מאמר, ובניגוד למסקנתה הסופית, ציינה גביזון כי: "אכן יש להודות כי אין עוד תפקיד כה בכיר שכך נעשית ההחלטה לגבי זהות האדם שימלא אותו. אין אף שיטה אחת בעולם שבה נבחר כך נשיא לבית המשפט העליון או לבית המשפט לחוקה ועל פניו נכון יהיה לאמץ שיטה שתבחר את המועמד שמכלול כישוריו המקצועיים, האישיותיים והארגונים מצביעים על כך שיוכל למלא את התפקיד החשוב בצורה הטובה ביותר".

מבלי לנקוט עמדה בשאלה האם השופטת המיועדת אסתר חיות היא המתאימה ביותר לתפקיד הנשיאה הבאה, צר לי כי השופטים עשו יד אחת עם נשיאת בימ"ש העליון ואף אחד מהם לא הגיש את מועמדותו לבחירת הוועדה.