הדתה? בַּעֲרוּתָּה!

מערכת החינוך הישראלית מייצרת אזרחים בורים ועמי ארצות בכל הנוגע לשורשיהם היהודיים

מנחם רהט , כ"ו בתמוז תשע"ז

מנחם רהט
מנחם רהט
צילום: עצמי

1.

סיפור מהחיים, הישר ממיקלדתו של העיתונאי הוותיק מיכאל טוכפלד; לא נגענו, רק קיצרנו פה ושם:

"ביום שלישי הלכתי עם אשתי לבית החולים אסותא. היא הייתה צריכה לעבור פרוצדורה רפואית ואני המתנתי בחדר ההמתנה. לפתע חשתי ברע ואיבדתי את ההכרה. כשהתעוררתי, היה מעלי צוות רפואי שלם שטיפל בי, אני חייב לציין, במסירות ובדאגה.

"התאוששתי די מהר עם האינפוזיה. אלא שאז עברתי מעלפון לתדהמה. האחיות והרופאה שאלו אותי אם שתיתי בבוקר. עניתי שלא, כי היום י"ז בתמוז. מה זה?! י"ז בתמוז? מה זה י"ז בתמוז? הם הסתכלו זה בזה, ולא הבינו מה אני אומר. למען הסר ספק: מדובר ברופאה, אח אחד ושתי אחיות, כולם בני עמנו. לאיש מהם לא היה מושג מה זה י"ז בתמוז, ובוודאי לא למה צמים ביום זה".

עד כאן הסיפור. והמסקנה ברורה מאליה: לא רק שלאנשים משכילים אלה, רובם עלו לפני שנים רבות ממדינות חבר העמים, אין מושג ירוק בייחודו של י"ז בתמוז בלוח השנה הישראלי. גם ילדיהם הצברים, מוצרֵי מערכת החינוך הישראלית, לא יידעו מהו י"ז בתמוז, מהם ימי בין המצרים ומהו ט' באב. ומדובר, להזכירכם, במועדים שקשורים גם ללוח השנה הלאומי, לא רק ללוח השנה ההלכתי.

2.

מערכת החינוך הישראלית מייצרת היום בורים ועמי ארצות בכל הנוגע לשורשים היהודים של האזרח היהודי. וכך קורה שגם אנשים משכילים (לכאורה), נכשלים בהכרת העובדות הכי בסיסיות. כך למשל פירסם העיתון ידיעות בידיעה ראשית, שעסקה בהכרת אונסק"ו במערת המכפלה כאתר מורשת פלשתיני, ששם נקברה גם רחל אמנו. נשתכח ממנו הפרט הלא חשוב, שקברה בכלל מצוי בואכה בית לחם.

למי שאינם בקיאים בסדרי העבודה העיתונאית, נבהיר, שידיעה ראשית, שנחשבת כרטיס ביקור ייצוגי של עיתון, נבדקת ונבחנת ע"י בכירי העיתון בשבע עיניים, לפעמים שבעים ושבע. אף אחד לא הבחין בשגיאה הקולוסאלית. ככה זה כשמערכת החינוך הישראלית מייצרת בורים ועמי ארצות, בכל הנוגע לתרבות ישראל, מסורת אבות, שורשי האומה וכל כיוצא באלה.

אבל ידיעות לא לבד. למחרת פירסם מעריב טור דעה ואליו השתרבבה אמירת ההבל הבאה: "אברהם ניתץ את הפסלים בחצר אביו קורח". התבלבלו לו, לכותב, תרח וקורח – וגם כאן קרסו כל המסננות שנועדו לעקור מכשלות מעין אלה.

3.

הצרה היא שכל מהלך, ולו גם מינימליסטי, לעקירת הבורות הזו, נתקל בזעקות אימה ושבר: הדתה! רק השבוע שמענו, שיוזמה מבורכת של יו"ר המועצה הדתית ברעננה אריה פרידמן לממן - מכוח תפיסתו שהמועצה משרתת את כל הציבור, לא רק דתיים – בגני הילדים בעיר הצגת תיאטרון בובות, 'שערי ניקנור' שמה, שמעניקה מושגי יסוד בנושא החורבן, נתקלה בזעקות שבר: הדתה!. הצעקן התורן היה נציג מרצ בעיריה שי אבן, שהוא לגמרי לא במקרה מבכירי עמותת 'ישראל חופשית', הלוחמת בעד חילונָה של המדינה היהודית, ונתמכת - איך לא?-  בידי הקרן להשמדת ישראל היהודית, והפיכתה למדינת כל אזרחיה. 

וכך גם בערים אחרות. בגבעתיים נכנע ראש העיר לתביעות של מיעוט מקומי בנושא זה בדיוק. טוכפלד, תושב גבעתיים: "זה שכל ילד אמריקאי יודע מהי ה'מייפלאואר' ומה בדיוק עשו אנשיה, זה בסדר גמור. אבל איך יידעו ילדי גבעתיים הגדלים בעידן ראש עיר שנכנע כרכיכה מול צווחות מיעוט הורים, פרק או שניים בתולדות עמנו?".

4.

הקמפיין נגד ההדתה-כביכול, אינו חדש בתולדות עמנו. כבר ב-1936 התבטא נגדה מנהיגה האולטימטיבי של מפא"י בימי תפארתה ברל כצנלסון, בנאום פרוגרמטי לרגל ה-1 במאי: "היש עם בעמים, אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל יסוריו, הם בזויים ושנואים, נגועים בחיידקי שנאה עצמית?".

       השגותיו של ברל, שכינה מצב זה טירוף הדעת, כמו גם אימרתו של מנהיג מפלגת השמאל הרדיקלי מפ"ם (ז"ל) יעקב חזן: "רצינו לגדל דור של אפיקורסים, וגידלנו דור של עמי-ארצות", נותרו למרבה הצער תלויות באוויר. מערכת החינוך הישראלית ממשיכה לייצר לדאבון הלב בורים ועמי-ארצות. וכאשר מנסים לתקן קמעא את המעוות, מקימים עיתון הארץ, הקרן החדשה ושותפיהם לדבר עבירה קול זעקה: הדתה!

הפוסט ציונים הללו, המנוערים מכל סממן של מסורת ישראל, מעדיפים שלישראלים החדשים באמת לא יהיה  מושג ירוק בכל הנוגע לשורשיהם ולמסורת אבותיהם. הדתה – אַאוּט, בערות ועמארצות – אִין. זוהי מבחינתם הדרך לרפות ידיהם של לוחמי צה"ל, יוצאי מערכת החינוך, על מנת שלא יידעו על מה ולמה הם נלחמים, ולהובלת המדינה היהודית לכניעה, להתנתקות מיהדותה, ולהפיכתה למדינת כל אזרחיה.