על מה אבדה הארץ?
על מה אבדה הארץ?

כולנו מכירים את הסיבות שנתנו חז"ל לחורבן בית המקדש. בית המקדש הראשון חרב בשל שפיכות דמים, גילוי עריות ועבודה זרה ואילו הבית השני חרב בשל שנאת חינם.

המדרש במסכת בבא מציעא קובע סיבה אחרת: "...אמר רב יהודה אמר רב: שלא ברכו בתורה תחילה". על פי המדרש, הסיבה לחורבן הבית היא חוסר הברכה על התורה. דברים אלו תמוהים ביותר. הרי הסיבה לחורבנות בתי המקדש היה ברורה לחז"ל לחלוטין. מדוע חז"ל מצביעים כאן על קלקול כה זניח כסיבה לחורבן? כיצד ניתן להשוות את העובדה "שלא בירכו בתורה תחילה" לשאר החטאים? איך גורר חוסר הברכה את חורבן הבית?

אכן, ביצענו את הפשעים החמורים ביותר שהובילו לחורבן, ברם זה לא קרה ביום אחד. היה זה תהליך הידרדרות ארוך שהוביל אותנו לבסוף לשפיכות דמים ולשנאת חינם. המדרש מנסה להתחקות על נקודת השורש ממנה התחילה הירידה. בסופו של תהליך ההידרדרות לא הלכנו בדרך התורה כי אם בדרכים מקולקלות– "ולא הלכו בה". ברם התהליך החל עם "עזבם את תורתי" – "שלא ברכו בתורה תחילה".

הסבר המדרש נעוץ בשתי הברכות על התורה אותן אנו מברכים בכל בוקר במסגרת ברכות השחר. הברכה השנייה, "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו" הינה ברכה על גדולתה של התורה, על החכמה האינסופית האצורה בתוכה ועל הזכות שלנו להימנות על לומדיה. ברם, הברכה הראשונה על התורה מתייחסת לעיסוק בתורה: "...אשר קדשנו במצותיו וצונו לעסוק בדברי תורה". הדגש בברכה אינו על לימוד תורה כי אם על עסק תורה. את ההבדל בין המושגים מסביר הרב חרל"פ ב'מי מרום': "והנה יש ידיעת התורה ויש עסק התורה... הידיעה בתורה היא מצד הפלאתה ומשגבה והעסק – מצד ההכרח... יסוד קיום ההויה, התחוללותה והמשכת קיומה והתחדשותה הוא רק ע"י העסק התמידי והקבוע, אלא שגדרה של המצוה הוא לידע ולהבין".

עיסוק בתורה אינו רק לימוד, כי אם דרך חיים. את התורה צריך לנשום בכל צעד ושעל, כפי שמרבית האנשים חושבים על העסק המקצועי שלהם ללא הרף. אדם שמפסיד בעסקיו לא יירדם על משכבו וגם העוסק בתורה ידיר שינה מעיניו כאשר מרגיש הוא במחסור רוחני. העוסק בתורה, ירגיש ללא חמצן ברגע בו ייאלץ להתנתק ממנה, כדג המוצא מן המים. התורה חייבת להיות טבעית לנו וערבה לחיכנו כפי שמופיע בהמשך הברכה: "והערב נא ה' אלהינו את דברי תורתך בפינו ובפיות עמך בית ישראל".

ההידרדרות הרוחנית החלה כאשר הפסקנו לברך את הברכה הראשונה, והחלנו להחצין את התורה - וליבנו בל עמנו. באופן זה מסביר הר"ן את המדרש: "...שלא היו מברכין בתורה תחלה, כלומר שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כ"כ שיהא ראוי לברך עליה שלא היו עוסקים בה לשמה, ומתוך כך היו מזלזלין בברכתה".

בתחילת תהליך הנפילה עדיין קיימנו את המצוות, למדנו תורה ומילאנו את ספסלי הישיבות, אבל משהו היה חסר. למדנו תורה באופן אינטלקטואלי אבל איבדנו את הרגש של חיי תורה. לא החמצנו ולו תפילה אחת, ברם המילים היו ריקות מתוכן, כריטואל של שינון טקסטים ולא יותר. התורה קיבלה מימד שטחי ורדוד. לימודה וקיומה נעשו רק כדי לצאת ידי חובה ולא מתוך הרגשת הצורך החיוני שבחיי תורה.

הדרך לתיקון אמיתי מתחילה בחינוך. את התורה יש ללמוד וללמד כתורת חיים, תורה חיה, נושמת ואקטואלית, תורה שערבה לחיינו. רק אם אנו נחייה את התורה באמת ולא בחיצוניות, תעבור התורה לדור הבא מאחר ו"דברים היוצאים מן הלב – נכנסים אל הלב". אכן כך הוא המשך הברכה: "ונהיה אנחנו  וצאצאינו וצאצאי עמך בית ישראל כלנו יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה". חינוך לתורת חיים, תורה טבעית מלאה בעוז, אומץ ועוצמה, יוכל לתקן את שורש החטא "שלא בירכו בתורה תחילה" ולסלול את הדרך לתחילת בנייתו של בית המקדש השלישי, במהרה בימינו, אמן.