סוף לכניעה תרבותית

הכניעה המדינית, הירידה על הברכיים בזירה הבינלאומית, היא תמיד תוצאה של כניעה תרבותית ורוחנית שקדמה לה.

דודי וכטל , ט' באב תשע"ז

דוד וכטל
דוד וכטל
עצמי

"נחמת ישראל היא עכשיו חובתנו היותר גדולה וקדושה..." (נחמת ישראל. מאמרי ראיה). הכשרתנו לגאולה תלויה בעומק הנחמה.

מי שחיים בדור של גאולה שהולכת בדרך הטבע, שתלויה במעשה ידיהם ובפועלם, חייבים להבין קודם כל מה הנחמה. אילולא הנחמה, אילולא דברי הנביא על זכאותנו לגאולה, למי מאתנו יהיה כוח לעמוד בכל הקשיים והכשלים שעוד עומדים בדרכנו.

"מהו הנוחם? זה אנו צריכים ללמוד. עלינו להתעלות מעל השפלות של נחמה של תפלות...". בקלות ניתן להישאב לנחמה של ויתור, נחמה שהיא ביטוי לייאוש משינוי, נחמה שבנויה על תפיסת עולם שאומרת 'זה המצב וצריך להתאים את שאיפותינו אליו'.

הנחמה הוותרנית הזו, שבנויה על ייאוש מכך שיכול להיות אחרת, מלבד מה שהיא חוטאת לאמת, היא גם מסוכנת. נחמה כזו גורמת לעצלות מוסרית, למחשבה שיותר אין מה לתקן, היא "חנופה מזקת", שמשאירה אותנו באותו מצב עלוב וחסר. אנו צריכים להיזהר מכאלה שמנחמים אותנו על ידי נתינת אישור, או אפילו רק על ידי התייחסות שוות נפש, לכל הקלקולים המוסריים שמיובאים אלינו מתרבויות זרות.

הכניעה המדינית, הירידה על הברכיים בזירה הבינלאומית, היא תמיד תוצאה של כניעה תרבותית ורוחנית שקדמה לה. מי שחש את עצמו תפל ונחות ליד עמים אחרים, מי שחש שכל האור, הקידמה והאושר מצויים מעבר לים, תמיד תמיד מסתכל מלמטה למעלה, הוא תמיד כנוע וצייתן לכל מה שאחרים יאמרו. ישנו קו ישיר שמחבר בין עמדת הנפש המתנצלת, שעסוקה כל הזמן בלהחביא את עולם הערכים שלנו או להסביר אותו בצורה שתישמע טוב בעיני אחרים, לבין אי היכולת לעמוד על שלנו בזירה הבינלאומית, כשצריך אומץ וגבורה לעשות דברים שאולי גם יכעיסו את כולם.

אדם חכם אחד אמר, שישנם מנהיגים שהם ככלבים הרצים לפני השיירה. לצופה מן הצד הכלב נראה כמנהיג הבלתי מעורער של אנשי השיירה. הוא רץ במהירות, מלא בביטחון עצמי וכולם אחריו. רק שממשיכים להתבונן מבחינים איך בכל פעם שהשיירה מגיעה לפרשת דרכים, עוצר הכלב ממרוצתו, מתבונן לאחור ובוחן להיכן יפנו העגלות. מיד לאחר הפנייה יחזור הכלב ויתפוס את ההובלה, שוב במהירות ובביטחון רב.

לצערנו, כשהמנהיגים שלנו מביטים לאחור הם רואים אותנו בצורה שטחית ביותר. הם לא מספיק מאמינים ביכולותיה של השיירה, בכך שההצגה החיצונית שלה לא קרובה אפילו לשדר את מה שהיא באמת. הם רואים מולם דור שלם של 'סמארטפוניסטים' ששקועים עד למעלה מראשם בתרבות הפוסט מודרנית. הם רואים מולם אנשים שכנועים רגשית למהפכת בעלי הסטיות, שלא מעזים לומר דבר על אי הנורמליות והטירוף שאחז בכל מערכות המדינה ביחס לסוגיה הזו.

ולא היא. אנחנו הרבה למעלה מזה. הדור הוא לא מה שפורסם בYNET ולא מה שנכתב על הקיר בפייסבוק. הדור חושב, עמוק, ותוהה על דרכו, הרבה יותר מציוץ רדוד בטוויטר. הדור הזה בכללותו והציבור שלנו בתוכו, ראוי למנהיגים הרבה יותר אמיצים וגיבורים. מנהיגים שידעו לחיות ולבטא את הערכים שלנו בצורה באמת לא מתנצלת, מנהיגים שידעו שערכי ישראל הם הרבה למעלה מכל מה שאירופה הגוססת יודעת לייצר היום, מנהיגים מלאי אמונה, בבורא עולם ובעמו.

נחמת ישראל, לה אנו כל כך זקוקים בימים אלו, תגיע ממקום עליון, ממקום בו נכיר את עצמנו ואת מעלתנו, ממקום בו לא נרגיש תפלים וחסרים, ממקום בו נתחבר לעצמיות, ומתוך כך נזכה גם לעצמאות.