אצבע בעין ואגרוף בבטן

התוצאה המעניינת היא שככל שהתקשורת ממשיכה במוזרות הזאת, האזרחים פונים יותר ויותר ימינה.

מאיר גרוס , ט' באב תשע"ז

מאיר גרוס
מאיר גרוס
צילום: עצמי

החיבוק החם של ביבי למאבטח הישראלי, שהוצא מ"בת בריתנו" ירדן, הביא לאחידות מדהימה של העיתונאים בישראל. גינוי של רוב התקשורת, ממש העתק/ הדבק, מילא את האולפנים והדפים בעיתונות וברשתות.

הם ראו בו את מי שצוחק לממלכת ירדן בפניה. ממש אצבע בעין. בעוד שלא היה צריך להתאמץ ולראות כאן שליח מדינת ישראל שחולץ מצרה גדולה. ואם נשווה למה שקרה בזמנו אצל בעלת בריתנו מדרום, מצרים, אפשר בהחלט לראות פה הצלה של ממש מסכנה ממשית.

מעניין היה לראות, כמעט במקביל, את ההשלמה השקטה של התקשורת עם הלוויה החגיגית שנעשתה לרוצחים אזרחי ישראל, באום אל פחם, שרצחו שני שוטרי מג"ב ועוד בירי מגבם. כמקובל אצל פחדנים. שלא לדבר על מארב מכוער של אזרחים ישראליים האמורים להיות ידידותיים.

ועוד במקום קדוש ליהודים. (למוסלמים קשה להתהדר בקדושת המקום לנוכח ההתלהבות שלהם מדם יהודי שנשפך שם דווקא.) האלפים שליוו את הרוצחים יצאו באמירה מאוד ברורה. ואילו התקשורת בחרה להתעלם ממנה.

אותם גורמים שנלחמו נגד קבורת היהודי ד"ר ברוך גולדשטיין, קיבלו בהסכמה את קבורתם של רוצחים פחדנים ונאלחים. אלפי מוסלמים שליוו את "גיבוריהם" לתוך האדמה, לא העירו את רגשותיהם של גופי התקשורת השונים כמו עשרות בודדות שקברו יהודי ועוד במסתרים. ולא למותר להזכיר את הדממה (הביטוי הממעיט ביותר האפשרי) לרצח של חבר כנסת (לשעבר) ישראלי, בארצות הברית. רק בגלל שקראו לו הרב מאיר כהנא הי"ד.

אין לנו כמעט תקשורת המביעה אהדה ליהודים ישראלים. היא פועלת כאילו היא קבלה מינוי מהאו"ם. לא שהיא צריכה לתמוך, להצדיק או אפילו להבין כל מעשה של יהודי. אבל מותר לה לגלות אמפטיה.  לפחות כפי שהיא מגלה כלפי אויבים מוצהרים. היא יכולה להביא צדדים נוספים. קצת לאזן או למצער להיראות כאילו היא מאוזנת קצת.

נדמה לי שהם גם מחמיצים נקודה מרכזית מבחינתם. האזרח הרגיל, נקעה נפשו מהשנאה העצמית, מהחיטוט בפצעים אצלנו תוך "סיבוב הסכין", לאחר שחדרו עמוק לגוף. אדם נורמלי מתקשה לקבל את ההצדקה לכל מה שעושים אויבינו. את ההשלמה עם אי החזרת אנשינו השבויים במצרים, ועם אי החזרת גופות חיילינו שבידי אויב. התקשורת שותקת כשמחבלים רוצחים חוגגים בכלא הישראלי, בתנאי חלום.

ובמקביל אין לנו קמצוץ מידע על שבויינו שנמצאים שם. התקשורת אינה מוקיעה את התנהגות מדינות ערב שחתמו עמנו חוזי שלום. ואין כמעט דיווחים על התועלת העצומה של אותן מדינות מההסכם עם ישראל. איננו שומעים על המשאבים שאנו מקצים לעזה שממשיכה ללחום בנו, כמו גם על הטיפול הרפואי שהם מקבלים פה. ובוודאי ירדן שחוגגת עם המים שלנו, עם שמיים פתוחים ועוד כהנה וכהנה.

התוצאה המעניינת היא שככל שהתקשורת ממשיכה במוזרות הזאת, האזרחים פונים יותר ויותר ימינה. הם לא מוכנים לקבל את השנאה העצמית ואת הרעל התקשורתי. כי הם אוהבים את הארץ ואת המנהיגים אותה. אין אחד שנהנה לדעת שהוא חי בארץ חסרת מוסר, לוחמנית וקיצונית.

הוא אפילו מעדיף לדעת שנבחריו הם ישרים ולא מושחתים, אלא אם יוכח אחרת. וכל הפסטיבל עם ההדלפות היומיות המכוערות מעלה אצלו שאלות. לא על נבחריו ומנהיגיו, אלא על אלו הנהנים למהר ולהאשים, גם כשאין אפילו עשן. על אלו המחייכים אל זרים וזועמים על בני עמם וארצם.