ב"יומן הודו" של עזריאל קרליבך הוא כותב את הדברים הבאים על התרבות שלנו: "וכל כך למה? מפני שעדיין אתם מחפשים.
עשרים שנה אחרי החתונה עדיין כל גבר הוא בבחינת חתן מחפש כלה, וכל אישה – ילדה בת שש. מפני שעדיין לא השלימו עם נישואיהם, טרם צידקו את דין הגורל, שזהו בן זוגם ואין אחר; אינם מקבלים, שזה הראשון והאחרון וזו הראשונה והאחרונה; ואינם רוצים לשפוך את כל הגבריות לתוך כלי האישה הזאת ולקדש את כל הנשיות לגבר זה האחד...".
אני לא בא כרגע להשוות בין התרבות האירופאית כדבריו, לבין התרבות ההודית, ואיפה יותר טוב, אלא לדבר עלינו. בחברה הישראלית אנחנו עוברים שלבים שונים בחיים אחרי גיל צבא. שלב הרווקות, שלב חיפוש הזוגיות, שלב הזוגיות הקבועה, ומה אז?
בשנים הראשונות אחרי הצבא, רוב החבר'ה עסוקים במיצוי החיים עד תום: טיול ארוך בחו"ל, עבודות מזדמנות וחיי רווקות. לאחר כמה שנים, כאשר נמצאים בלחץ ובמירוץ לתואר, מתחילים להתביית על חיפוש זוגיות טובה וקבועה, שלב שבמקרים הטובים מסתיים בטוב בממוצע בגילאי 27- 30. לאחר מכן, מתחיל שלב הנישואין והבית. כאילו הגענו לאושר, למנוחה ולנחלה. זהו, היא שלי, הוא שלה, ואפשר להתרכז בקריירה וילדים.
אז זהו, שלא. לפעמים עבדנו כל כך קשה להגיע לזוגיות המיוחלת, שכאשר אנחנו בתוכה, אנחנו לא מספיק מעריכים את מה שיש לנו ואנו שוכחים לחזק ולהשקיע בשמירת ברית הנישואין. לאחר מספר שנים מתחיל שלב הבדיחות המרות, כגון: "מחצית מהזוגות מתגרשים. היתר ממשיכים לריב". או: "אני לא מפחד מטרור, הייתי נשוי יותר משנתיים" או: "רווקים יודעים על נשים יותר מנשואים, אחרת הם היו מתחתנים", ועוד אמירות מרירות מעין אילו.
ואז, מתחילים לפזול ימינה ושמאלה, וכמה פעמים שמעתי כבר את המשפט, "זהו נגמרה האהבה". ובמצב כזה ברור שעדיף כבר להתגרש, לא?! אבל למה? כל כך אהבתם לפני כמה שנים. הסתכלתם אחד על השני בכל כך הרבה תקווה. מה קרה? מה השתבש בדרך?
אלא חובה עלינו להכיר בטובה כל יום, להודות לה' עליה ולהבין את מה שנדרש ממני ברמה היומיומית כדי ליהנות מהזוגיות הקבועה הזאת. כשיהודי מניח תפילין בבוקר, בכורכו את הרצועה על האצבע שלו, הוא מזכיר גם את האירוסין הארציים ואומר: "וארשתיך לי לעולם, וארשתיך לי בצדק ובמשפט, בחסד וברחמים, וארשתיך לי לעולם, וידעת את ה' (הושע ב'). האירוסין מעצם טבעם הם זמניים ורק הקדמה לנישואין. אבל הנביא מדבר על אירוסין עולמיים. איזה סוג יחסים אילו? אלא הוא מבקש את המימד של החיזור, האהבה והרומנטיקה שיישאר לעולם גם בנישואין קבועים. הוא רוצה שהפרפרים בבטן, הריגוש והתשוקה יישארו הרבה אחרי שכיבו את אורות גן האירועים.
אין להכחיש שאינה דומה חוויה חדשה לישנה. אבל גם אין להכחיש שאין טוב יותר "מאשר להיות בבית". לכן מציאת האיזון בין הצורך בחידוש והתרגשות, לבין הימצאות במקום הבטוח של הבית היא חכמה רבה הדורשת מחשבה, השקעה משותפת וזמן.
אז לכבוד חג האהבה: תתרגשו, תפתיעו, עשו זמן, צאו לחופשה זוגית, תעריכו, תחמיאו, תאהבו!