עאלק ממשלת ימין

ראש הממשלה המנוח יצחק שמיר, היה ראש הממשלה האחרון מן הימין. כל הטענות כאילו נתניהו מייצג את הימין, אינן עומדות במבחן העובדות

מנחם רהט , י"ח באב תשע"ז

מנחם רהט
מנחם רהט
צילום: עצמי

1. רדיפה פוליטית או חקירה הוגנת? תלוי את מי שואלים. חסידיו של בנימין נתניהו ישיבו לך במבט עגום, כי המירדף אחר נתניהו נמשך מאז בחירתו, על ידי אוייבי המחנה הלאומי, בני חושך, שמבינים כי ללא מפלתו לא יוכלו להכריע את שלטון הימין ו"לא יכלו לצמק את ישראל לגבולות 67'", כפי שאמר אחד מגדולי חסידיו. "זו לא רדיפה נגד נתניהו בלבד, אלא נגד הימין כולו, נגד ממשלת הימין", אמר ועיניו מודאגות.

2. ממשלת ימין? סליחה חברים. נכון אמנם שנתניהו לא יהיה ראש הממשלה שיחזיר את ישראל חלילה לגבולות אושוויץ של 67', אבל בכך מסתכמת פחות או יותר ימניותו.

ראש הממשלה האחרון שניהל מדיניות ימין מובהקת, קם כאן באוקטובר 1983, כשנבחר יצחק שמיר לראשות הממשלה. אבל מאז יולי 1992 הוא כבר לא בשלטון. אחריו ישבו על כסאו רבין ופרס שהמיטו עלינו את אסון אוסלו, ברק שברח עם זנב מקופל מלבנון ועודד את התעצמות החיזבאללה שהפך לאוייב אימתני, שרון אבי ההתנתקות הנפשעת, אולמרט חובב המעטפות – ומאז מארס 2009 נתניהו.

אבל מסתבר שמאז שמיר לא קידש איש מהם (ולא ציפינו מהשמאל שינהג כך) את קיר הברזל הז'בוטינסקאי. גם לא נתניהו שנבחר על בסיס מצע הליכוד: "לא תקום שום ישות מדינית זרה ממערב לירדן".  

3. נתניהו מכהן כאן ברציפות 8 וחצי שנים (ולפני כן עוד 3 שנים בין 1996 ל-1989). תמיד טען שהוא ימין אך בפועל ביצע מדיניות שמאל: ויתר על חברון; כינה את רב המרצחים עראפת בתואר הם 'ידידי'; חתם על הסכם וואיי ליישום מכשלת אוסלו; אימץ את נוסחת הוויתורים המחפירה שעשתה אותו ללורד בלפור של הפלשתינים; וזה מכבר נכנע לסחטנות הסולטן ארודאן, כששילם פיצויים למרצחי המרמה; וזו רשימה חלקית.

4. ביום הבוחר ידע נתניהו לנצל עד תום את כמיהת הימין לשלטון. הבטיח שישמור על ירושלים, יבלום את "הסתערות הערבים על הקלפיות", ויציל את המדינה מידי השמאל.  

אבל רק ננעלו הקלפיות, והדיסקט התחלף: הצבא סורס מעקרונות יסוד כמו 'הבא להורגך השכם להורגו' ונפתחו שורותיו בפני תועמלני הקרן להשמדת ישראל ואירגוני השמאל; צה"ל מתנהל כצבא שיש לו מדינה, כשבכיר בו, סגן הרמטכ"ל, מחציף פנים ומשווה בין ישראל לגרמניה הנאצית, תוך כדי זילות השואה והכחשתה, והוא טרם הודח; גברה הטהרנות המזוייפת נוסח פרשת אלאור עזריה, שאותה היה עליו לחסל בעודה באיבה, ע"י 'הפיכת השולחן' קטנה; נמשכת הזרמת מלט וברזל לתעשיית המינהרות הרצחניות; מתאפשרת החזרת גופות לחמאס מבלי לדרוש את החזרתם של הדר גולדין ואורון שאול הי"ד; מוענקת יד חופשית למינהל האזרחי ברדיפתו אחר יהודים טובים, מלח הארץ, ולקינוח – מגורשי ההתנתקות בצפון השומרון עדיין אינם על אדמתם. מי צריך שמאל כשיש ימין מזוייף כזה?  

רוצים עוד? – איראן ממשיכה להתגרען ולאיים; פארסת המגנומטרים בהר הבית העמיקה הפקרתו בידי פורעים ערביים. ויש עוד. ובקיצור, אין בעל בית. אין מלך בישראל.   

5. ויש תזכורות מן העבר: תמיכה בכנסת ובממשלה בפשע התנתקות (ושלא ימכרו לנו לוקשים, על התנגדות, שצצה במלוא רפיסותה רק ברגע האחרון); ניהול כושל של מבצע 'צוק איתן', שלא הסתיים בהבהרה חד משמעית לחמאס ש'בעל הבית משתגע'; שיחרור 1,027 מחבלים תמורת שליט אחד, ועוד שני סבבים של שיחרור מרצחים; הענקת תנאי בית הבראה לרוצחי יהודים, אף שאין עליו שום חובה לכך מבחינת המשפט הבינ"ל; ועוד.

פעם עוד טענו שנתניהו טוב להתיישבות. אבל הוא לא בנה בכל שנות הקדנציה השניה אף יישוב אחד; ומאידך הקפיא לחלוטין את הבניה בשטחים לתקופה ארוכה, וגם כיום בולם בניה מחוץ לגושים, עד כדי בריחת דור העתיד בשל מחסור במיבני חינוך ודירות מגורים; ובירושלים ההקפאה עודנה בעיצומה.   

במישור האזרחי-חברתי הוא טירפד סידרת מהלכים שביכולתם לבסס את השפעת הימין (לעיתים נהג לטעון להגנתו, ואולי בצדק, שמי שמטרפד יוזמות אלה הוא 'הימני המהולל' בני בגין): הקפאת חקיקת חוק העמותות העויינות; אדישות לחובתו הדמוקרטית לריענון את השיטה האומללה לבחירת שופטים, שאין לה אח ורע בעולם, והיא זו שמנציחה את עליונות השמאל; כניעה נפשעת להמון הערבי באום אלפאחם, ביפו ועוד; התעלמות מההסתה הגוברת של גורמים איסלמים קיצוניים בצפון ובדרום; ועוד.

6. ועל אף כל האמור לעיל, אין ספק שהימין ימשיך לראות בו גם להבא מועמדו היחיד לראשות הממשלה. אין עוד מלבדו. הימין טרם התאושש מן הטראומה שעבר כשהפיל ב-92' את שמיר וקיבל את אסון אוסלו; וכשהומלך ב-99' אהוד ברק שברח מלבנון ובכך עודד את הולדת האינתיפאדה השניה. לימין לא איכפת שראש הממשלה מטעמו הוא קבלן ביצוע של השמאל, ובלבד שלא יישב שם נציג שמאל שיודה שהוא שמאל. המסכה חשובה מכל.