המינוי הגדול
המינוי הגדול

בכל שנה כשהימים הנוראים מתקרבים עולים בי הזכרונות.

זכרונות של בית כנסת מלא מפה לפה, תחושת התרוממות וחרדת קודש, תפילות עמוקות, תקיעות שופר חודרות ומנגינות מרטיטות ומרגשות. תחושה כנה של חזרה בתשובה - של וידוי מתוך כובד ראש ושל החלטות רציניות לשנה הבאה, תוך כדי התפילה.

אך זכרונות אלה אינם מהשנה החולפת, אלא מלפני 17 שנה.

במהלך 17 השנים שחלפו מאז היותי אמא, לא הצלחתי להרגיש תחושות אלה במלואן, אלא בחלקן.

במהלך שנותי הראשונות כאמא לילדים קטנים, ניסיתי 'לרקוד על שתי החתונות' - גם להיות אמא, וגם להתחבר לימים הנוראים בבית הכנסת כמו פעם. אבל תמיד תוך כדי התפילה הייתי עסוקה בהסחות דעת שונות: בתינוקות יונקים, בילדים שובבים, בפעוטים בוכים. גם אם יצא שהתינוק התורן שלי ישן או שהשארתי אותו בהשגחת מישהו אחר – לא הצלחתי להתרכז כי הראש שלי היה איתו...

בשנים האחרונות התחלתי לראות בספר 'יונה' פרשנות אישית גם עבורי ועבור האימהות שלי. את ספר יונה בחרו רבותינו להכניס לתפילת מנחה של יום הכיפורים, שהוא הזמן הכי עוצמתי בשנה כולה.

בקריאה ראשונה נראה שיונה הנביא חושב שאפשר לברוח מהשם. השם בוחר בו לנביא, הוא מקבל נבואה ובורח בעזרת אוניה מיפו. יונה חושב שכך הוא יצליח להתחמק ממילוי הנבואה.

אולם בקריאה עמוקה יותר, אני מבינה שיונה ראה בבריחתו שליחות חשובה ואידיאליסטית. זו לא היתה בריחה מאחריות אלא בחירה באחריות.

לימדונו רבותינו, שכאשר יונה קיבל את הציווי ללכת אל נינוה ולהחזיר אותם בתשובה, הוא ראה בכח נבואתו שאנשי נינוה הם 'קרובי תשובה' - הוא רק יגיע אליהם, והם מיד יחזרו בתשובה. יונה חשש שבכך הם יקטרגו על עם ישראל שלא חוזרים בתשובה כל כך מהר. בנוסף, יונה ראה ברוח קודשו שנינוה עיר הבירה של אשור, בעוד כמה שנים תכבוש, תחריב ותגלה את ממלכת ישראל החוטאת. ליבו היה על עם השם, אחריותו היתה על כלל ישראל וטובתם.

יונה יודע שנבואה מקבלים רק בארץ ישראל או בעבורה. מהשם יתברך אמנם אי אפשר לברוח, אבל מנבואתו אפשר. וכדי להמנע מקבלת נבואה שתחזיר בתשובה את אויביהם של ממלכת ישראל ותביא לחורבנה של ממלכת ישראל, הוא פשוט יוצא מארץ ישראל. אין נבואה בחוץ לארץ או בים, וממילא אין השליחות מוטלת עליו.

אין ספק שנראה ליונה שהמוסר שהוא מבין הוא המוסר הנכון. מתוך אהבת ישראל הוא רצה להתחמק משליחות זו של השם ויוצא באוניה לתרשיש - לכיוון ההפוך מנינווה. יונה הוא אידיאליסט גדול מאד, המאמין בעתיד כלל ישראל ובטובתם.

אבל השם מלמד אותו ואותנו לקח חשוב בעזרת הסערה, הדגה, הקיקיון, התולעת ורוח הקדים. בכל המושגים הללו בספר יונה, מופיע פועל ייחודי - וימן  = מינוי. הם מונו על ידי השם כדי להעביר ליונה מסר חשוב - השם מלמד אותו שהמוסר האלוקי הוא הקובע, ולא המוסר כפי שנראה לנו בסקירה ראשונה. גם אם אתה אדם קדוש מאד מאד, אידיאליסט ואוהב ישראל.  השם מלמד אותו בעזרת משל הקיקיון שלכל דבר בעולם יש תכלית ומטרה אלוקית, גם אם לא רואים זאת בעין שלנו, וגם אם אנו חושבים שהמטרות שונות. לא מתווכחים עם השם על הייעוד שהוא מציב לך ומצווה אותך.

לכל בריה יש מינוי אלוקי. ייעוד אלוקי, הממלא תפקיד משמעותי במארג האדיר של השגחת השם על עולמו ועמו, לתיקונם השלם. התהליך רחב, ארוך, לא מובן בראיה האנושית ואפילו הנבואית. רק ד' יודע כיצד ומדוע המינוי של כל אחד ואחת תורם לייעוד הכללי.

אפילו אם אנשי נינווה ירעו לממלכת ישראל ולחלק מממלכת יהודה בזמן הקרוב, עדיין יש להם את האפשרות לחזור בתשובה. זאת משום שלמוסר האלוקי יש קצב משלו. קצב שבו השם מחליט מי יחיה ומי ימות, מי יקבל הזדמנות לחזרה בתשובה ומי לא. וכל זאת- בסופו של דבר לטובתם של ישראל, שיעשו תשובה בגלות ויממשו עוד יותר את מהותם.

ודאי יונה צודק, ודאי נינווה היא אוייב מר לישראל. אך השם רואה רחוק מאד, הרבה מעבר למבט של אדם, ואפילו של נביא קדוש עליון. המוסר האלוקי רחב יותר, מקיף יותר, ועמוק יותר משל ברואיו. וכך גם אופק הראיה האלוקית.

מתוך הלימוד הזה אני מתחברת למה שהשם לימד את יונה. אני מבינה שאין זה נכון עבורי למדוד את דברים לפי הראיה המצומצמת שלי, גם אם היא מלאה חרדת קודש ויראת שמים. הרי לי נראה שהרבה יותר עוצמתי והרבה יותר מתאים להתפלל להשם ולחזור בתשובה מתוך בית כנסת מלא! זה גם יותר קל להתחבר להשם בתוך קהילה שמלאה השתוקקות להשם, ולא על הספה בבית עם תינוקות ולגו.  אבל אז אני זוכרת שכרגע יש לי תפקיד אחר שאותו אני ממלאת בשמחה, תפקיד שהשם ייעד לי, והוא מעל לתפקיד שלי כמתפללת באריכות. אני 'אמא', וזה קודם לכל דבר אחר כרגע.

אני ממשיכה להיזכר בתפילות העוצמתיות, ולעומתן – להתפלל בגן השעשועים או בבית עם ילדיי הקטנים כי כרגע יש לי תפקיד אחר. גם אם אינני מספיקה להתפלל באריכות בבית הכנסת - אני משתדלת לחנך למסרים של הימים הנוראים מתוך הבית, ולהגיע אל השם בידיים עמוסות פרי בטן.

בשנים האחרונות אני מגיעה מעט לבית הכנסת בימים נוראים, בבחינת 'לבקר בהיכלו'. אך את רוב הזמן אני משקיעה כאמא לילדיי מחוץ להיכל.  אני עוטפת את תפילותיי ברעש של גן השעשועים ובצחוק של ילדים ובטוחה שהשם יקבל אותם לא פחות מתפילותיי כרווקה בבית כנסת מלא.

עוד יגיע הזמן לחזור לביקורים סדירים בבית הכנסת ולשבת בעזרת הנשים ליד בנותיי הגדולות שעות ארוכות וקסומות, ואני מחכה לכך בשמחה, יחד עם סיפוק על הייעוד הנוכחי שלי כמתפללת במשרה חלקית, ואמא במשרה מלאה.