למנצח לבני קורח מזמור

הרב חגי לונדין , כ"ח באלול תשע"ז

הרב חגי לונדין
הרב חגי לונדין
צילום: עצמי

לפני שמיעת קול שופר, המצווה המרכזית של ראש השנה, אנו אומרים שבע פעמים את פרק מז' בתהלים, פרק בו מופיע תמצית עניינו של ראש השנה:

לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קרַח מִזְמוֹר:

הכינוי "למנצח" מהווה סימן מוסיקלי המופיע פעמים רבות בפרקי תהילים. התוכן של ביטוי זה הוא הניצחון, ולענייננו: הניצחון של בני קרח. קרח ועדתו חלקו על משה ואהרן ועל כן נבלעו באדמה. עם זאת, "בני קורח לא מתו מאחר והרהרו תשובה בליבם" (במדבר רבה, יח). לכן דווקא לבני קרח נאה לומר את מזמור החיים של ראש השנה. עלייתם של בני קרח מן השאול, מרמזת על ניצחון התשובה על המוות.

כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף הָרִיעוּ לֵאלֹהִים בְּקוֹל רִנָּה: כִּי ד' עֶלְיוֹן נוֹרָא מֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל הָאָרֶץ:

המציאות כולה עומדת בראש השנה אל מול נשמתה וסופקת כפיים. עומדת חרדה אל מול התגלות המלכות האלקית בקרבה, אל מול הנשמה הפנימית ההולכת ומעצבת אותה, - יום הדין! יחד עם התרועה הגדולה והשמחה העצומה, יש גם מקום לחרדה: כיצד להיות מוכנים אל תוכן החיים האדיר הזה ההולך ומופיע? והנה מגיעה התשובה...

יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ וּלְאֻמִּים תַּחַת רַגְלֵינוּ:

מהי התקווה של העולם והאנושות? כאשר עם ישראל יהיה "עליון על כל גויי הארץ". בעת בה האומה הישראלית תיתן את התוכן והערך לכל התרבויות כולן – יבוא העולם לתיקונו.

יִבְחַר-לָנוּ אֶת-נַחֲלָתֵנוּ אֶת גְּאוֹן יַעֲקב אֲשֶׁר-אָהֵב סֶלָה:

בעת בה ישוב עם ישראל לנחלתו תופיע המדרגה של "גאון יעקב אשר" – האלקים – "אהב". "גאון יעקב" זוהי תודעת "אשר בחר בנו מכל העמים", זוהי אהבת ה' אותנו. "סלה" מבטא סימן מוסיקלי, והוא מציין 'נצח', שכן "סלה" אותיות 'סל'-'ה'', כאשר האות ה' היא אות רוחנית ביותר, וה"סל" הוא הכלי. רוצה לומר, התאמה של המציאות החיצונית לתוכן הנצחי המצוי בה.

עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה ד' בְּקוֹל שׁוֹפָר:

בפסוק מופיע שם 'אלהים' ושם הוי"ה. 'אלהים' בגימטריא 'הטבע', שכן 'אלהים' זו ההתגלות האלקית במערכות הטבעיות. לעומת זאת שם 'הוי"ה' מציין לא את המימד הטבעי אלא את המימד הניסי, את התוכן המעלה את העולם אל מה שמעבר לו. באמצעות תרועת השופר אנו מעלים את העולם ממימד הטבע למימד הנס, ממידת הדין למידת הרחמים.

זַמְּרוּ אֱלֹהִים זַמֵּרוּ זַמְּרוּ לְמַלְכֵּנוּ זַמֵּרוּ:

'זמר' פירושו מנגינה, שיר ללא מילים, אותו רגש עמוק ופנימי המתעורר בצורה "שאינה יכולה להתלבש בביטויים, כי אם בתנועות קוליות" (עולת ראיה). "זמרו אלהים זמרו" – התגלות שם ד' בראש השנה מעוררת את ההתרגשות, את רוממות הרוח, מפני שאידיאל החיים הולך ומופיע, מה שמביא ל'זמר'; ולא סתם זמר אלא "זמרו למלכנו זמרו" – בראש השנה אנו לוקחים את מערכות הטבע ("אלקים") ומרוממים אותם להתגלות המלך, המשטר, הסדר וההרמוניה ("מלכנו").

כִּי מֶלֶךְ כָּל-הָאָרֶץ אֱלֹהִים זַמְּרוּ מַשְׂכִּיל:

בעת בה אלוהים הולך ומולך על כל הארץ יש צד של אימת הדין העלולה לשתק את האדם, ולכן "זמרו משכיל"; זמרו במגמה השכלית, במגמה האידיאלית. הזמר צריך להתעלות עד אשר יגיע לידי הכרה מבוררת שתוסיף חיים מתוך דעה ושלוות נפש.

מָלַךְ אֱלֹהִים עַל-גּוֹיִם אֱלֹהִים יָשַׁב עַל-כִּסֵּא קָדְשׁוֹ:

כאשר תופיע המלכות האלקית על הגויים, נגיע למצב בו "אלהים ישב על כסא קדשו". "כסא קודשו" זו התיישבות הקדושה בתוך מערכות העולם הזה; כאשר זו המציאות – או אז:

נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ עַם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם כִּי לֵאלֹהִים מָגִנֵּי-אֶרֶץ מְאד נַעֲלָה:

"נדיבי עמים" אלו הם האציליים שבין העמים – ומי הם? "עם אלהי אברהם"! "כי לאלהים" – למען אלקים, למען המציאות האלקית, ישנם "מגני ארץ", המגינים על הארציות מפני חומרת הדין ונוראותו. הם קרואים למפעל ההגנה – ובזאת הכל "מאד נעלה", הכל עולה, עולה ועולה עד אין קץ...



טוען....