יש גרפיטי לגיטימי?!

מאיר גרוס , ז' בתשרי תשע"ח

מאיר גרוס
מאיר גרוס
צילום: עצמי

יהודי חשוב, עם רקורד עשיר וחשוב של עשייה, ובעל מעמד בכיר, ביקש בוקר אחד מתנה ליום הולדתו. אני רוצה- אמר- שהרחוב שאני גר בו ייקרא בשמי.

ההצעה נדונה היכן שנידונה אך האיש קצרה רוחו. וכך בוקר אחד הוא דאג לשלטי הרחוב ומאז נקרא שמו בישראל רחוב אוסישקין. זו, אגב, התשובה למי שתהה מה לאיש היקר (באמת יקר) הזה בין חכמי ספרד ברחובות שכונת רחביה הירושלמית, אגב, ריה"ל גורש  למדרגות על שמו ליד "יד בן צבי".

למעשה, זהו גרפיטי, אמנם בצורה מכובדת ומקובלת. אך נקבעה עובדה. ואם (!) הייתה מחאה, היא לא שינתה מאומה. והגרפיטי לאורך הרחוב נכנס לרישומים הרשמיים.

כלפי מה הדברים אמורים. לא מכבר לכלך גרפיטי- שנכתב בידי תלמיד ישראלי-  אבן אחת באנדרטה לכבוד הנרצחים במחנה ההשמדה טרבלינקה, בפולין. והנה "ותהום כל העיר". תקשורת מלומדת דשה הלוך ושוב, ומסקנות מרחיקות לכת עם אצבעות מאשימות מילאו את החלל. אכן, יש צדק בכעס. אבל, היכן הפרופורציה. תלמיד אחד מבין אלפי התלמידים שמבקרים שם? כלומר חריג מאוד. משמע שכמעט 100 אחוז מהתלמידים לא חטאו בכך.

ואגב, אינני מציין את שם בית הספר מאחר ואין צורך ואין זה צודק להאשים את המוסד. זה בית ספר שעושה עבודה חינוכית מצוינת, וחריג כזה יכול לצוץ בכל מקום. מזכיר קצת את הטחות האשמה באוניברסיטת בר אילן, על בחור שבא לרכוש שם השכלה ( הוא חונך בהרצליה, ואף אחד – בצדק- לא האשים את עיר גידולו) וביצע פשע נורא.

אין לי ספק שהמוסד ומשרד החינוך וגם יתר המוסדות שייצאו לפולין, יתנו את הדעת כיצד לא להגיע למצבים מעין אלו. מניסיוני אני יכול להעיד שהן מנהלת פולין והן מדריכי המסעות, כמו גם המורים המלווים, פועלים רבות בהכנת המשלחות גם בהיבטים כאלה.

ואולי זה גורם מזמן, לחשוב על התופעה הזאת בכללותה. מה מניע יצורי אנוש להשאיר איזושהי מזכרת מעין זו בעולם, שמשמש להם כישוב זמני בלבד. בעולם היהודי למדנו על "דובב שפתי ישנים" ששפתיו דובבות בקבר. ירושתו הרוחנית של האדם, היא המדברת בשמו גם דורות רבים אחרי שעזב לעולם שכולו טוב. אולי דווקא אלו שאינם רודפים אחרי הכבוד המפוקפק של גרפיטי באתרים עצמם, הכבוד הזה רודף אחריהם.

ובעצם, אנו חיים בעולם מלא גרפיטי. דוגמאות? בבקשה.

נתחיל בפולין. אחד מנשיאי ישראל – נשיא ראוי ואהוב- ביקר בפולין והותיר אחריו אבן להנצחת ביקורו הנושאת את שמו, מעוצבת גרפית, במרכז  מחנה אושוויץ. וגם לוח זיכרון כזה ליד במת בית הכנסת בטיקוצ'ין. (הם הוסרו מאוחר יותר). או למשל, במרכז בקעת הירדן, היה מחנה "יגאל" . שמו נבע מגרפיטי שרשם חייל, שהיה בין כובשי המקום על שער הכניסה. מאוחר יותר הוסב שמו לזכר גדי מנלה הי"ד, ומחנה ג'יפטליק הסמוך הוסב ע"ש אריק רגב הי"ד. וכולנו זוכרים את "ברוך ג'מילי" בשער הגיא שנמחק לאחר שנים. ואז שוחזר כי זו כבר "מורשת", ושוב נמחק.

ובעצם, אפשר לשאול גם הרבה שאלות על הנצחה מהסוג הזה. למה זה כן ואחר לא?  או מה הכמות לה זכאי אדם אחד. בארץ ששמות מקומות ע"ש יצחק רבין ז"ל ממלאים אותה – וגם מבלבלים את הנוסעים בה- השאלה הזאת חייבת להביא לעקרונות וכללים בנושא לגבי העתיד.

אופס, בפועל גם לגבי העבר. למה לשנות שם של תחנת הכוח ע"ש שיפמן,  לתחנת רבין? בעודנו צוחקים על "שיטת סלאח שבתי" אנו רואים שזה אינו סרט אלא מציאות. גם בית חולים שינה את שמו, ואפילו שם משמעותי ונאה והולם כמו "ככר מלכי ישראל" הוחלף. בזמנו, חילקה עירית בני ברק את רחוב השומר, והנציחה במחציתו אחד מראשי העיר שלה. כמה קצף וזעם נשפכו בתקשורת ואצל פוליטיקאים. והנה, אותם בעלי "הזעם הקדוש" מילאו פיהם מים כשכל מלכי ישראל נבעטו מהעיר העברית הראשונה. אגב, לטעמי עדיף להנציח שמות על  רחובות ומקומות חדשים. מה שייתן ביטוי לעשייה הנמשכת. ובמיוחד אם אותם אישים תרמו במישרין לאותו מקום.

ונצרף עוד קריצה היסטורית. שימו לב לעליצות האוחזת את הארכיאולוגים כשהם מעלים בחכתם כתובת (גרפיטי?) עתיקה.  חתימה – תרתי מקומות משמע- טובה.