יום כיפורים הוא היום שלנו

הרב חגי לונדין , ח' בתשרי תשע"ח

אופטימיות. הרב לונדין
אופטימיות. הרב לונדין
צילום: קהלים

בראש השנה איננו עוסקים בווידוי או בתיקון אישי. עניינו הבלעדי של ראש השנה הוא ההתעסקות במלכות ה' בעולם: "וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלוהי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה" (מתוך תפילת ראש השנה). 

יום הכיפורים לעומת זאת הוא היום שלנו. היום שבו הפרט עומד במרכז. על פי התורה, ביום הכיפורים נמחל לעם ישראל החטא הגדול ביותר בתולדותיו, חטא העגל (הקמת פסל העגל בידי עם ישראל מיד לאחר מעמד הר סיני), ומכאן הפך הוא ליום המחילה הכללי בכל שנה ושנה.

על הפסוק "לְדָוִד: ה', אוֹרִי וְיִשְׁעִי" (תהלים כז, א) דורשים חכמים שראש השנה הוא "האור", ההבנה הכללית שיש מלך ומטרה לעולם, ולעומתו, יום הכיפורים הוא "הישע" האישי, המחילה הפרטית על החטאים; בראש השנה התעסקנו בכלל, ביום הכיפורים אנו מתעסקים בעצמנו.

תפילת יום הכיפורים פותחת בתפילת כל נדרי. התרת כל הנדרים והשבועות שהתחייבנו אליהם בשנה שעברה. אנו משחררים את עצמנו מכל פרטי ההתחייבויות, הכבלים והנימים שקשרו אותנו לכישלונות בשנה שעברה, ופותחים דף חדש.

ביום הכיפורים אנו עוסקים כאמור בתיקון הכישלונות האישיים: פירוט החטאים, וידוי, תשובה וכפרה. חלק מהתיקון הוא "חמשת העינויים": א) לא אוכלים ב) לא שותים – אין ליהדות התנגדות עקרונית לצורכי החיים, אולם פעם בשנה אנו מכריזים כי מרכז החיים נעוץ לא בצרכים החומרניים אלא הרוחניים; ג) לא מתרחצים ולא סכים (מורחים את הגוף) בשמן – לא רק צורכי החיים הבסיסיים מוגבלים, אלא גם המותרות וההנאות; גם הם נשלטים בידי הממד הרוחני; ד) איסור תשמיש המיטה – היצר המיני מרוסן ביום הכיפורים, כדי להצביע על כך שניתן לקדש אף אותו. מתוך השליטה היצרית פעם בשנה, היצר הזה מקבל את מקומו הראוי; ה) איסור נעילת נעלי עור – כף הרגל מבטאת את הצד הנמוך ביותר של קומת האדם. עור מבטא חספוס וגסות. בכך שאנו מסירים מעלינו את מנעלי העור אנו משילים מעלינו את צדדי הגסות השפלים של החיים (כדוגמת הציווי למשה רבנו בעת שהתגלה אליו ה': "שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ" – הסר מעצמך את צדדי החיים הגסים). כל רובדי האישיות – מראשיתם עד תחתיתם – מתקדשים ביום הכיפורים.

מתוך הבנה כי עניינו של יום הכיפורים הוא חיבור הפרטים כולם, מובן מדוע חכמים ראו צורך חיוני בפיוס מי שפגענו בו לפני אותו יום: "עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר" (משנה, יומא ח, ט). המטרה להגיע ליום הכיפורים כשאף פרט ממעגלי החיים שלנו אינו מצוי בפירוד מאיתנו.

על אותו משקל, מובן מדוע בזמן שבית המקדש היה קיים שימש יום הכיפורים "יום השידוכים הלאומי": "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן... וחולות (ומחוללות) בכרמים" (והבחורים היו "חוטפים" אותן ומקימים בתים בישראל). מתוך הקדושה המתגלה ביום מיוחד זה, כל פרטי החיים בעם ישראל מוצאים את מקומם במכלול הגדול של האומה. התאים המשפחתיים מוקמים מתוך הקשר אל יום הכיפורים.

יום הכיפורים הוא יום שבו הביטוי מימוש עצמי מקבל משמעות חדשה. הכול מתחבר אלינו.



טוען....