על חורבן הבית הראשון והשני של בית המשפט העליון

יוסי בלום-הלוי , י"א בתשרי תשע"ח

יוסי בלום הלוי
יוסי בלום הלוי
צילום: עצמי

מפלגת בג"ץ של מרים נאור הזדהתה לאחרונה סופית בתשובתו של בג"ץ לעתירת עמותת רגבים, וערוותה כגוף פוליטי שמאלני הוא עתה עובדה ברורה ומוכחת לכל, ולא רק גחמה של טוקבקיסט מתוסכל זה או אחר.

בית המשפט העליון, להשערתי לצערם של חלק משופטיו, הפך לחלק אינטגרלי ממערכת השמאל הפוליטית של מרץ, המערך ובדל המפלגה של המדולדל של ציפי לבני וגם מהרשימה הערבית המאוחדת, שהיללה את החלטתו.

אז זהו זה - "הבית הראשון" של בית המשפט העליון הזכור מנשיאותם הממלכתית של כבוד השופטים משה זמורה, יצחק אולשן, שמעון אגרנט, יואל זוסמן, משה לנדוי, יצחק כהן ומאיר שמגר - חרב ב- 1995 עם נשיאותו של אהרון ברק, מקימו של "הבית השני" של בית המשפט העליון, שהוקם בעזות מצח משפטית כדי להחריב את ריבונות הכנסת ולמגר את יכולת הממשלה לבצע את מדיניותה בהתאם לחובה המוטלת עליה להגן על העם, ביטחונו רווחתו וחירותו.

והנה עתה עומד גם "הבית השני" של ההפיכה המשפטית בפני חורבן אותו הובילה בקוצר ראותה הנשיאה האחרונה שלו, מרים נאור.

את שירת הברבור של הנשיאה נאור, כמו את קיצו של הבית השני הקורס לתוך עצמו כחור שחור, מלווה נגינת רקוויאם מאיימת של שרת המשפטים איילת שקד - צעירה חכמה, אמיצה, ונחושה המשיגה ועוד תשיג את כל מה שקודמיה בתפקיד נכשלו בקרב המאסף של הקליקה הפוליטית בבית המשפט העליון, המאפיה המשפטית של הפרקליטות, האקדמיה והתקשורת שלא העריכו כראוי מול מי הם מתמודדים.

עומדות בפנינו הכרעות חשובות: עתירות נגד חוק ההסדרה, התמודדות עם בעיית המסתננים המתפוצצת לנו בפנים, הריסת בתי רוצחי יהודים, ומעל הכל יצירת איזונים ראויים על ידי חוק יסוד החקיקה עם פסקת ההגבלה המונח על שולחן הכנסת, וכמובן חוק הלאום האמור להסדיר איזונים ראויים עם חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, שהפך לפארסה משפטית בזויה עם הכרעת בג"ץ בעתירה נגד חוק ההתנתקות.

כבר כתבתי פעם שההבדל בן הנשיא לשעבר של ביהמ"ש העליון אהרון ברק, לבין הנשיאה מרים נאור, הוא ביכולת האינטלקטואלית ובכישורים המשפטיים של השניים, אם ברק היה משפטן מבריק, בעל פסיקות מנומקות היטב ברשעותן, נאור הוכיחה לא רק כישורים מפוקפקים כשל פוליטיקאית קטנה, אלא גם יכולת משפטית נמוכה שהובילה להכרעות משפטיות קלושות בנימוקיהן, בלתי סבירות, וחסרות בסיס עובדתי ברוב סיכומיה.

כך נהג גם חלק משופטי בית המשפט העליון, שחוכמת המשפט ועשיית צדק התחלפה אצלם עם הכרעות דיקטטוריות תמוהות ובלתי ראויות, שזכו כמובן לקריאות עידוד של המחנה הפוליטי השמאלני של בית המשפט העליון. ומעט העזו בציבור וקמו לצעוק: "המלך הוא עירום!"

על חזון הבית השלישי של בית המשפט העליון אדבר במאמר נפרד.

נ.ב. 

בצהריי יום הטקס בגוש עציון שלחתי הודעה לכבוד השופט נעם סולברג מגוש עציון, וקראתי לו להשתתף בטקס הממלכתי ליובל 50 השנים לשחרור יהודה, שומרון,ירושלים ורמת הגולן. חבל! קיוויתי ששופט אחד ויחיד - (כמו כבוד השופט אדמונד לוי שעמד יחיד מול 10 חותמות הגומי של אהרון ברק בעתירה נגד חוק ההתנתקות) - יבוא לטכס ויוכיח שיש שופט צדיק אחד בסדום של הבית השני בירושלים, שופט שיוכיח כי עדיין יש בירושלים מי שחופש המחשבה והחירות לקבל הכרעות שיפוטיות עליונות - איננה כפופה אצלו לעריצות רעיונית כובלת, ולדיכוי מחשבתי אותו מוצאים היום באיראן ובצפון קוריאה.