בין אליס מילר לאברהם אבינו

יהודית אפרתי , ב' בחשון תשע"ח

יהודית אפרתי
יהודית אפרתי
צילום: עצמי

אני זוכרת שכשלמדתי לבגרות באזרחות הגעתי ללמוד על "בג"ץ אליס מילר".

אליס היתה בחורה שבעת גיוסה לצבא רצתה לשרת כטייסת, אך הצבא קבע בזמנו שנשים לא יוכלו לשרת כטייסות. עד כאן הגיוני. סביר שמישהו רוצה תפקיד שלא מיועד לו.

אך לא הצלחתי להבין את שאר ההתנהלות סביב הבג"ץ הזה. אם בחורה רוצה לשרת בתפקיד משמעותי של תרומה, עליה לבדוק מה הצבא צריך ממנה, ולא מה היא רוצה לתת. ואם מאוד חשוב לה להיות טייסת – למה היא לא הולכת לעסוק בטיס אזרחי ובמקום זאת נאבקת בצה"ל? הרי אם הצבא אומר שהוא לא זקוק לה כטייסת, למה בכלל לגשת לבג"ץ בעניין הזה? האם בשם המימוש העצמי יש מקום לכופך את הצורך המבצעי? 

ועוד יותר מזה – לא הבנתי מה ההגיון בתוצאה של הפסיקה של בג"ץ באותו מקרה (שהכריח את הצבא לשנות את מהותו) – האם שופטי בג"ץ מבינים יותר מראשי חיל האוויר בצורך המבצעי של חיל האוויר הישראלי? עולם הפוך ראינו.

הפסיקה הזו התחילה סחרור של דרישת נשים להגיע למיצוי עצמי בצבא, דרישה שמגיעה ממקור חיובי שהוא הרצון לתת ולהקריב למען המדינה. אך בסוגיה זו המיצוי העצמי בא על חשבון הצורך, שהוא בעיני העיקר- הצורך המבצעי והדתי כאחד, שהוא חשוב יותר מהרצון למימוש עצמי כחיילת.

בסוף פרשת נח אנו שומעים לראשונה על אברהם אשר יוצא למסע יחד עם אביו מאור כשדים לחרן. בפרשת לך לך אנו כבר לומדים לעומק על אברהם אבינו. אברהם מקבל צו אלוקי ללכת לארץ אשר ד' יראה לו. לאברהם היו את כל הסיבות להתנגד ולהתעלם מהבקשה של ד'- היעד לא ידוע, הדרך ממעטת שלושה עניינים עיקריים (ממון, יכולת השפעה וילודה), והתחושה הנוראה של בדידות מול כל העולם האלילי. אך הוא יוצא לדרך ונאמן לבוראו.

אברהם לא סתם הולך בעקבות ד', אלא כמו שכתוב: "וילך אברם כאשר דיבר אליו ד'..." הוא אפילו לא מפעיל שיקול דעת. ייתכן שהוא חושב שבחרן הוא יותר נחוץ, ייתכן ששם הוא יותר משפיע על הציבור, ייתכן ששם יותר קל לקיים מצוות, ייתכן ששם יש לו יותר מימוש עצמי. אך הכל זז הצידה כשד' מצווה לקום ולעזוב.

כמו שנאמר בישעיה (נ"א, א' - ב'): 'הביטו אל צור חוצבתם - ... הביטו אל אברהם אביכם'. לא בכדי נאמר בלשון ציווי: הביטו, הסתכלו, התבוננו. אנחנו מצווים ללמוד על אברהם אבינו באופן מיוחד. איך לומדים על אברהם אבינו? מתוך הפרשיות המיוחדות לאברהם אבינו.

אני מרגישה שאברהם אבינו נותן לי קריאת כיוון לכל מעשה שלי, האם השיקולים שלי לעשיית מעשה הוא המימוש העצמי שלי או מימוש השליחות שלי. לפעמים, ולכך אנו מייחלים, יש זהות בין השניים. המימוש העצמי ומימוש השליחות עולות בקנה אחד. אך לפעמים, השליחות והייעוד האלוקיים עבורי ממעטים קצת את הגשמת החלומות האישיים שלי. וכאן, נדרשת גבורת אברהם איש החסד- לקום וללכת בעקבות ד'.

אברהם שם על השולחן שלנו את הדילמה שקיימת בחיים של כל אחת מאיתנו- מה באמת מניע את החיים? מה הטעם האמיתי שבשבילו אני קמה בבוקר? האם 'אני' המרכז, ומה שהשם רוצה ממני הוא רק אחד העניינים שמעסיקים אותי, או שדרישות השם ממני הם המרכז, וכל השאר רק סובבים זאת. האם האידיאל הוא המרכז, או המימוש העצמי הוא המרכז?

האם הרצון שלי הוא להיות כלי לשליחותו של השם או שמא לממש את עצמי במקום שיתן לי את הסיפוק הגדול ביותר?

מעניינים דבריו של טרומפלדור, שנאמרו ביחס למסירותו ליישוב א"י:

"חסר גלגל? - אני הגלגל. חסרים מסמר, בורג, גלגל תנופה? קחו אותי. צריך לחפור אדמה? אני חופר. צריך לירות? אני חייל. משטרה? רופא? עורכי דין? מורים? שואבי מים? בבקשה, אני עושה את הכל. אין לי פרצוף, אין פסיכולוגיה, אין רגשות, אין לי אפילו שם: אני- האידיאה הטהורה של שירות, מוכן לכל, אינני קשור בשום דבר; אני יודע רק ציווי אחד: לבנות." (הגדרת "חלוץ" לפי טרומפלדור, מתוך "מגילת הגדוד" האוטוביוגרפיה של זאב ז'בוטינסקי).

התורה מדריכה אותנו להתבטל בפני ד', ובפני האידיאלים שהוא מצווה. ביטול זה לפעמים בא על חשבון המאוויים האישיים. אך התורה הקדושה, בניגוד לטרומפלדור, אינה מדריכה ש 'אין רגשות, אין לי פרצוף'. אברהם אבינו השתמש בכל כליו האישיים, עבור המטרה הגדולה, וזוהי מעלתו.

ההליכה לא"י, ההתנחלות בה ואף המלחמות עליה דורשים מסירות והתבטלות לד'. אך לאחר התבטלות זו אנו מוצאים שאישיותו של אברהם, קיבלה את מקומה בצורה נהדרת, ולא רק שלא נמחקה אלא התעצמה.

יהי רצון שנצליח לעשות את רצון ד' ממנו, ומתוך כך להביא לידי ביטוי גם את כוחותינו האישיים, כשהדבר מתאפשר, ומחזק את הצו האלוקי מבלי לסתור אותו.

כדי להביא גאולה לעולם ברצוני להודות לחברתי מיכל, שממנה למדתי רבות על אברהם אבינו וספר בראשית.