כל המתעצל בהספדו של תלמיד חכם ראוי לקוברו בחייו

הרב חגי לונדין , ב' בחשון תשע"ח

הרב חגי לונדין
הרב חגי לונדין
צילום: עצמי

השבוע אנו מציינים ארבע שנים לפטירתו של הרב עובדיה יוסף זצ"ל. מבין שלל ההספדים והתיאורים על דמותו המופלאה, נותרה אולי זווית מסוימת שיש לחדד. הגמרא במסכת שבת (קה, ב) אומרת: "כל המתעצל בהספדו של חכם ראוי לקוברו בחייו, שנאמר 'ויקברו אותו (יהושע בן נון) בגבול נחלתו בתמנת סרח אשר בהר אפרים מצפון להר געש', מלמד שגעש עליהן ההר להרגן (שלא הספידוהו כראוי)".

מסביר הרב קוק בפירוש עין אי"ה, כי 'ההתעצלות' בהספדו של יהושע הייתה בהדגשה של מפעליו הגלויים ככובש הארץ, ובהתעלמות מגדלותו התורנית שפעלה בעולם מן הצד הסגולי-נשמתי. באופן טבעי, כאשר נפטר אדם, וכל שכן תלמיד חכם, מדגישים את הפעולות הניכרות והגלויות שהציבור נהנה מאורו.

למרות שהתיאורים הללו הם כמובן אמת לאמיתה, מסתתרת כאן גישה תועלתנית המודדת ומתנה את ערכו של התלמיד חכם בהנאה שאנו מפיקים ממנו. הגמרא מתארת כי עמי הארצות שואלים 'מאי אהנו לן רבנן' (מה הועילו לנו חכמים)? המבט הארצי, הבוחן דברים מן הצד החומרני, מודד את העולם הרוחני בכלים כמותיים, מה 'התכל'ס' שהתורה מעניקה לנו? האם התורה 'מסתדרת' עם החשיבה שלנו? לא פעם אנו שומעים שאלה מזלזלת המופנית כלפי בחורי ישיבה: 'מה יוצא לכם מזה'? או הבעת הערכה מאולצת כלפיהם בכפוף לכך 'שהם גם משרתים בצבא' או 'מוציאים תעודת הוראה'.

המכנה המשותף לכל המשפטים הללו הוא חוסר הערכה כלפי לימוד התורה מצד עצמו והתנייתו בתועלתנות ארצית. גם ביחס לפטירתו של הרב עובדיה זצ"ל, נשמעו בתקשורת, שהופתעה (ונבהלה) מהיקף הלוויה, שלל ניסיונות הסבר לגדלותו הרב עובדיה, דמות המייצגת אנטיתזה מובהקת לתרבות השולטת; החל מהטיעון שהפסק של הרב עובדיה המתיר לתת שטחי ארץ ישראל הוא 'המייצג המובהק' של גדלותו ההלכתית; המשך בתיאורים על רגישותו כלפי עגונות; וכלה במשפט החדש שהתקשורת למדה בימים הללו, 'כוח דהיתרא עדיף'.

הסברים אלו, בסופו של דבר, מנסים לכמת את דמותו של הרב עובדיה לדפוסי התרבות המערבית-חילונית. למעשה, האמירה היא: אנו מוכנים להכיר בגדלותו של הרב עובדיה מכיוון שיש בדבריו תכנים שהתרבות הפציפיסטית-דמוקרטית-ליברלית מוכנה להכיל.

הגדיל לעשות אחד העיתונאים שפרסם מאמר בו הוא טען 'שהיו שני הרב עובדיה', רב עובדיה אחד שהיה 'נאור ומקל' (במילים אחרות: חושב כמוני) ורב עובדיה שהיה, לדבריו, 'חשוך' (כלומר, העז להציג תפיסת עולם שונה משלי).

האמת כמובן היא שונה לחלוטין. נכון הוא שהרב עובדיה פסק שמותר בתנאים מסוימים לוותר על שטחי ארץ ישראל אולם הוא גם טען שבמציאות הביטחונית הקיימת יהיה זה אסון לעשות זאת; נכון הוא שהרב עובדיה הזיל דמעות על 'עגונות עשוקות' (עוד משפט טרנדי) אולם במקביל הוא גם הזיל דמעות על מי שמחלל שבת ומנסה לפרוץ את גבולות ההלכה; נכון הוא שהרב עובדיה היה מקל בפסקים מסוימים אולם הוא גם החמיר באחרים.

היכולת לעמוד בענווה מול תורתו של תלמיד חכם ולהכיר בגדלותו גם אם איננו מבינים או מסכימים עם כל דבריו; גם אם אנו לא מקבלים ממנו הסכמה מלאה לתפיסת עולמנו - היא המשקפת יותר מכל את היחס הנכון לתורה.

כדבריו של הרב קוק שם: "בכל ההערכה של החכם הלא ישנן מעלות גלויות, שבחיי החכם נתגלו לרבים ורבים נהנו מאורו, אבל עלינו לדעת שהרבה יותר ממה שהחכמה וכל יתרונותיה המקושרים עם נפש החכם יכולים להתגלות במפעלים ובביטויים, ישנו אוצר סתום וחתום, אוצר גנוז, שהוא בנפש החכם שסגולתו המקודשת היא פועלת גם כן באופן מוסתר וצנוע... שבאמת הצד הפרסומי הרועש הוא הטפל בהערכתו העליונה".

הדברים אמורים גם ביחס אלינו, אנשי הציונות הדתית, שלעיתים שמענו ביקורת חריפה מהרב עובדיה זצ"ל. ניתן כמובן להתעלם, לזלזל או להדחיק בתירוצים שונים ('עסקנים הסיתו אותו' וכדומה), אולם לעניות דעתי זו אינה התמונה השלמה. גם אם היו אי-אלו דמויות ששידרו לרב עובדיה תמונה שקרית של המציאות, עדיין, הרב עובדיה לא היה תמים וברור שעמד מאחורי התנועה והכיוון הרוחני שהוביל; וכיוון זה, בין אם נאהב זאת או לא, חולק על דרכנו בדברים מסוימים ומסכים עמה בדברים אחרים (והמכנה המשותף רב על המפריד, אגב).

בין כה ובין כה, גדלותו של הרב עובדיה נותרת בעינה, ויש לקבל מחלוקת בין תלמידי חכמים שלעיתים מתבטאת בביטויים חריפים על מנת להדגיש תוכן מסוים שיתכן שהיה מטשטש אם הדברים לא היו נאמרים בחדותם.

אנו לא חייבים להבין או להסכים עם כל דבר שנאמר על ידי הרב עובדיה זצ"ל אולם יחס ההערצה לגדלותו התורנית אינה מותנה באישורנו או באישורה של התרבות הנוכחית. הסיבה שהרב עובדיה יוסף זכה ללוויה הגדולה ביותר בהיסטוריה של העם היהודי, היא דווקא בגלל שהוא ייצג עולם אחר מהעולם התרבותי הסובב אותנו.

הרב עובדיה יוסף ייצג תורה אמיצה, ישרה וחסרת פניות והתחנפויות; תורה המגיעה למעגלים עממיים רחבים אולם אינה עושה זאת על מנת לרצות מישהו אלא פשוט מפני שיש בה אמת גדולה, ו'מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים'. זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל. אמן.