לענות או לא לענות? זו השאלה

דפנה ברק-ארז , ד' בחשון תשע"ח

מחמירה עם פעילי ימין? השופטת דפנה ברק ארז
מחמירה עם פעילי ימין? השופטת דפנה ברק ארז
צילום: אתר בתי המשפט

דילמת הכסיל

האם ראוי לענות לכסיל כאיוולתו? 
ספר משלי משיב על הדברים בתשובה והיפוכה: "אל תען כסיל כאיוולתו פן תשווה לו גם אתה" מצד אחד, ו"ענה כסיל כאיוולתו פן יהיה חכם בעיניו" מצד אחר. מהי התשובה הנכונה? חרף הפרדוקס הטבוע בכך, יש אמת בכל אחת משתי התשובות. התשובה הנכונה עשויה להשתנות בהתאם להקשר ולנסיבות, כפי שאפשר להדגים באמצעות פנייה לעולם המשפט.

דוגמה אחת לקוחה מן האופן שבו מתנהל ההליך המשפטי בשיטה בעלת אופי אדוורסרי, כלומר שיטה שבה שני הצדדים טוענים בפני בית המשפט, וזה אמור לשקול טענותיו של מי מהם משכנעות יותר (להבדיל משיטה אינקוויזיטורית, שבה לבית המשפט יש תפקיד פעיל בניהול הדיון ובהצגת שאלות לעדים ולצדדים).

כאשר צד נדרש להגיב לטענות הצד השני – עליו להחליט האם להשיב על כל טענה וטענה, גם על החלשות והמיותרות שבהן, כדי שלא להשאיר אף אחת מהן ללא מענה, או שמא להתמקד בטענות ה"אמיתיות" והקשות, מבלי להיגרר לוויכוחים עקרים בשאלות צדדיות.

לא אחת, צדדים המתדיינים בפני בית משפט שואלים עצמם: האם להשיב לכסיל כאיוולתו, כדי שלא להיתפס כמי שאין להם תשובה, או שמא לדבוק בטיעונים החשובים, כדי שטענות הסרק לא יטשטשו את העיקר שבו יש להתמקד.

דוגמה אחרת, אף קשה יותר, נסבה על שאלת התגובה המתאימה במקרים של הוצאת לשון הרע על אדם. לכאורה, במקרה שבו פורסמה לשון הרע, התגובה המתאימה של מי שמבקש להגן על זכותו לשם טוב היא להגיש תביעה נגד מוציא הדיבה, לקבל את הכרתו של בית המשפט בפגיעה ואף לקבל פיצוי בשל כך.

אולם, לא אחת, מי שהוצאה דיבתו רעה מעדיף שלא להגיש תביעה – לא משום שלא היה מקבל סעד בבית המשפט, אלא משום שהגשת התביעה עלולה להוביל לתוצאות מזיקות והפוכות. עצם הגשתה עלולה לגרום לכך שהדיבה זוכה לתשומת לב ציבורית, וכך הפגיעה בשמו הטוב של האדם הנוגע בדבר נותרת בתודעת הכלל יותר מאשר במקרה שבו הוא היה מוחל על כבודו ועובר לסדר היום.

אם כן: לענות או לא לענות? זו אכן שאלה, והיא מוסיפה להדהד ולהקשות מבלי שניתן לתת לה תשובה נחרצת אחת.

מתוך הפרק יומי בתנ"ך