מכתב פתוח למירי רגב

אבינועם הרש , ט' בחשון תשע"ח

אבינועם הרש
אבינועם הרש
עצמי

שלום לשרת הספורט מירי רגב

ההחלטה שהמשלחת הג'ודו הישראלית תיסע בכל זאת לתחרויות הגראנד פרי באבו דאבי למרות שנאסר עליה להפגין כל סממן ישראלי:

בלי שום סמל של הדגל על הבגדים ובלי נגינת 'התקווה' התבררה לדעתך כהצלחה גדולה בעקבות זכייתם של טל פליקר (זכה במדליית זהב במשקל של עד 66 קילוגרמים) וגילי כהן (ארד בתחרויות הנשים במשקל של עד 52 ק"ג).

"ניצחונם של הישראלים באבו דאבי הוא אצבע ישראלית בעין של אבו דאבי." אמרת בגאווה:

"מי שחשב שישראל תבוזה, קיבל אצבע כפולה ומכופלת בעין. יישר כוח לטל פליקר על הזכייה במדליית הזהב, לגילי כהן על הזכיה במדליית הארד ותעודת עניות לאיגוד הג'ודו העולמי"

אז תרשי לי בתור אזרח ישראלי ובתור אוהד לשתף אותך שלא האמנתי שאזכה לראות ספורטאי ישראלי עולה על הפודיום, עונד מדליית זהב ולהרגיש כל כך נבוך, מושפל ומבוזה ברמה הלאומית.

איזה זכות קיום יש לנבחרת שמוכנה שיבזו אותה וירקו לה בפרצוף עד כדי כך שיתנו את השתתפותה בהעלמת כל הסממנים הלאומיים שלה?

איפה הכבוד הלאומי שלנו מתבטא בכך שדגל איחוד הג'ודו העולמי מונף במקום דגל ישראל והמנון הג'ודו העולמי נשמע במקום 'התקווה' בעוד הספורטאי הישראלי נאלץ כדבריו 'לשיר את ההמנון בלב', כאילו היה שייך לעם של מצורעים וזבי חוטם שמקומם אינו במשפחת העמים?

חשבתי השרה רגב, שאחרי 2000 שנות גלות נלחם העם היהודי ושפך דם בכדי להקים לעצמו מדינה גאה. אור לגויים.

מדינה שתופסת את מקומה בגאון בין משפחות העמים. לא כזו שמתרפסת בפני איגוד הג'ודו העולמי ומוכנה שירקו עליה לעיני כולם, רק בכדי להשתתף בתחרות הנוצצת באבו דאבי.

בהחלטה שהמשלחת תיסע בכל זאת, הוכחתם שאכן עוד לא אבדה תקוותנו.

היא רק הוחלפה באופן זמני בהמנון האיחוד הג'ודו העולמי, זה שהשפיל אותנו ברבים.

אולי התקווה בת שנות 2000 אבל מסתבר שאפשר למכור את נשמתה כל כך בקלות תמורת מדליית זהב אחת.

להיות עם חופשי בלי סמלנו

אבו דאבי בלי זכר חלילה לירושלים.