צו השעה: אהבת חינם לחרדים שנשבו

חסימות הכבישים של אנשי הפלג הירושלמי גרמו לחילול ה' גדול, והכעיסו את רוב אזרחי ישראל. האם גם החרדים הם תינוקות שנשבו?

אבנר שאקי , י' בחשון תשע"ח

אבנר שאקי
אבנר שאקי
צילום: מירי שמעונוביץ'

את המאמר הזה אני כותב בראש ובראשונה לעצמי. כדי שאזכור את הדברים החשובים והנכונים באמת, במיוחד בזמנים שקשה מאוד לזכור ולהרגיש אותם.

ואם, על הדרך, בעזרת ה', רבים וטובים נוספים יקראו את הטור הזה ויקחו ממנו משהו טוב, שישפיע עליהם באופן מיידי, או אף ביום מן הימים, יהא זה רווח עצום ונקי.

חסימות הכבישים של תלמידי הרב שמואל אוירבך, המכונים הפלג הירושלמי, ששִתקו בשבועות האחרונים צירי תנועה מרכזיים בכל רחבי המדינה, עצבנו ישראלים רבים, הסבו נזק משמעותי, ובעיקר - גרמו לחילול ה' נורא וגדול.

על הפסקה הקודמת, חרף חריפותה, היו חותמים בעיניים עצומות למעלה מ 99% אזרחי מדינת ישראל. כן, כולל החרדים האדוקים שבהם. ואכן, בהתאם לכך, חטפו אנשי הפלג הירושלמי אש מכל עבר, בעוצמה שהפתיעה גם אותם. מילא ההתקפות מהחילוניים. לכך הם רגילים, לצערנו. הפעם גם גדולי הדור החרדים לא עמדו מנגד והביעו את דעתם הנחרצת בעניין.

מעבר להתנגדות הפשוטה לאלימות, בה אוחזים רוב הרבנים החרדים, הפעם התנגדו הם מסיבה נוספת. כלל החרדים, על רבניהם ועסקניהם, מבינים ומכבדים את המשחק העדין שיש כאן בארצנו הקטנטונת. רוב הישראלים, כידוע, מתגייסים, אך הבחורים החרדים מגיעים ללשכות הגיוס, חותמים על מה שחותמים, וחוזרים ללימודיהם בישיבה. כך עושים הם מדי שנה בשנה, עד שמגיע הגיל בו הם מקבלים שחרור סופי.

כעת, המדינה לא שנתה שום דבר בהחלטותיה. וכמובן שלא הכריחה את תלמידי הפלג הירושלמי להתגייס. העניין הוא שהרב אוירבך, ראש הפלג, החליט שמעתה תלמידיו אף לא יגיעו ללשכות הגיוס על מנת לחתום על טפסי הדחייה והשחרור. הצבא, מצדו, עצר כמה תלמידים, מכיוון שלא ידע מה מעמדם החוקי, ובנקודה הזו החלה המלחמה הגדולה, שאת תוצאותיה ראינו בצמתים ובכבישים.

בעקבות כל זאת, באופן טבעי ואפילו מתבקש, גם רבים מאיתנו, אנשי הציונות הדתית, הנמצאים תדיר בין הפטיש לסדן, התמלאנו בחמה וזעם. מעבר לכעס האזרחי הרגיל על שיבושי התנועה, וחסימת דרכם של אמבולנסים, הורים לילדים, ושאר אזרחי ישראל, הכעס האדיר שפעפע בנו, להרגשתי, היה בשל חילול ה' הנורא שגרמו החוסמים במעשיהם.

הציבור הדתי לאומי, בכללותו, נטל על עצמו לא מעט משימות ציבוריות, וביניהן כמובן ישוב הארץ ובניינה. בתוך כל זאת, לעניות דעתי, אחת המשימות החשובות והגדולות שלקח על עצמו הציבור הדתי לאומי היא הצגת פניה וצדדיה היפים והאמיתיים של תורת ישראל, לעם ישראל כולו. ואנו רואים בכך חובה קדושה, שקשה להפריז בחשיבותה. דווקא משום כך, ודווקא משום הכרת המציאות, שבה אנו יודעים כמה קשה לבנות, ומנגד - כמה קל להרוס, הדברים הכעיסו אותנו שבעתיים.

ולמרות כל זאת, ולמרות שכעסינו הפעם הוא מהמוצדקים שהיו, אני מבקש להציע הסתכלות נוספת על הדברים. הסתכלות שאני משתדל להביט דרכה כמה שיותר, ולהגביר בעזרתה את אהבת ישראל, בקרבי ובקרב אחרים, בפועל ממש.

לנו, כאנשים מאמינים, יש מסוגלות, אותה פיתחנו בעזרת הדרכת רבותינו, להסתכל על חטאים גדולים שעושים אחינו החילוניים, בסלחנות והבנה גדולה, מכיוון שאנו מתייחסים אליהם כתינוקות שנשבו. אנו אומרים לעצמנו: "אשרינו שזכינו לטעום את טעמה האמיתי של התורה, לחוש את צדקתה והשפעותיה הטובות, אך יש כאלו שלא זכו. ולכן הם לא שומרים על מצוותיה. ואילו היו נחשפים אליה ואל הנועם והמאור שבה, כראוי וכנכון – כנראה שהיו הם נוהגים אחרת".

למרות שזה קשה, ובוודאי ידרוש עבודה מצדנו, לעניות דעתי צריך להסתכל גם על חלק גדול מהציבור החרדי בכללותו, ועל אנשי הפלג הירושלמי בפרט, באופן דומה. אותם אנשים למדו וינקו תורה גלותית, שהתעוותה במשך אלפי שנים, כאשר הפכנו לצערנו מעם אדיר, מאומה מפוארת, ליחידים המבקשים לשרוד את היום הבא. ופעמים רבות – אכן לא מצליחים.

לאורך הגלות, חדרו לתורה אותה ינקו החרדים מגיל צעיר, ובעיקר - לפן ההשקפתי שבה, כל מיני יסודות שליליים, וכמו כן, כמובן, נשמטו ממנה יסודות חשובים וחיוביים.

בסופו של דבר, אם ניקח נשימה עמוקה, ונתבונן לעומקם של דברים, נגלה בתוכנו הבנה גדולה יותר למעשיהם, וממילא תתגבר בתוכנו תחושת אהבת ואחדות ישראל כלפיהם. במבט רציני, אם רק נשתדל לאמצו ולו לרגע, נבין בנקל שלמרות שיש לחלקם פאות ארוכות, לראשיהם מגבעות שחורות, את פניהם מעטרים זקנים מלאי הדר, וציציותיהם מבצבצות מבעד לחולצתן הלבנה, הם בסך הכל תינוקות שנשבו.