בצעירותי, לפני עידן ה'שלום', זכיתי לעבור מדי בוקר, בחברת שכנתי, בכביש הצמוד למחנה הפליטים דהיישה בואכה בית לחם, בדרכי מביתי באלון שבות ללימודי הרפואה בבית חולים הדסה בירושלים.
על אם הדרך נפנפה לנו לשלום יום יום אמנו רחל האהובה, הגלמודה, ואנחנו החזרנו לה שלום לב מייחל. בדרך חזור נכנסנו, חברתי ואני, כמעט בדרך קבע, בערוב היום, לתפילת מנחה אינטימית בקרבתה המחבקת של אימא רחל.
זה היה כל כך פשוט. המתחם היה אותנטי - ממש כמו בתמונות, שער הברזל, השביל הקצר והכיפה המפורסמת, והכל כך קרוב לאם הדרך - מרחק נגיעה ממש. נגיעה בלב ובנשמה.
קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה...
רחל אמנו - האימא האולטימטיבית. דמות טראגית. בשלב מסוים היא אומרת ליעקב: 'הבה לי בנים, ואם אין - מתה אנוכי', והוא לה עונה: 'התחת אלוקים אנוכי'? לכאורה, תגובתו של יעקב מעוררת תמיהה גדולה, והלוא גם הוא מייחל לפרי בטן משותף!
נושא הפריון הוא נושא שקשור לשני בני הזוג במידה שווה, בניגוד למקובל בציבור הרחב שהוא תלוי יותר באשה, כאשר הסיבות לאי-פריון מתחלקות כמעט שווה בשווה בין גברים לנשים. ולמרות השוויון הזה - ברוב המוחלט של המקרים האישה היא זו שתפנה לרופאה לבירור אי-הפריון, כשהיא משאירה את בעלה מחוץ לתמונה. אני מצידי ברגישות המתאימה מביאה אותה למודעות שאי-הפריון הוא עניין של שני בני הזוג.
חשוב שוב ושוב להדגיש שיש להוציא מהלקסיקון ביטויים כואבים כמו: 'זו הבעיה שלו' או 'הבעיה נמצאת אצלה', ולהפנים שמדובר בשניים שהם אחד.
הניסיון מלמד שאי-פריון הוא במידה מסוימת מבחן לטיב הזוגיות. מקובל לומר שזוגיות טובה מתעצמת במהלך הטיפולים, ואילו זוגיות רופפת עלולה להתרופף עוד יותר בעקבות הקשיים שהזוג נאלץ לעמוד בהם. חשוב מאד שלזוג תהיינה מערכות תמיכה, ובעניין זה בולט מאוד מיעוט תשומת הלב הניתנת למצוקתו של הבעל; מצופה ממנו להיות החזק, התומך, היציב, ומאידך קיימת נורמה חברתית שמכתיבה לו שעליו להבליע את רגשותיו, מבלי לתת פורקן לקושי העצום ולכאב שהוא חש מידי יום ביומו. יתרה מזו, הבעל נתון מדי יום בסיטואציות מכאיבות - הוא מתפלל במניין שלוש פעמים ביום, ושם פוגש את חבריו הבאים לעיתים קרובות בליווי צאצאיהם, מתעטפים בטליתו של האב בברכת כהנים, ולבו דואב. הוא נוכח שוב ושוב בטקסים כגון בריתות מילה או עלייה לתורה של בר-מצוה, או 'קידוש' לרגל שמחה משפחתית כלשהי – והכל מתנהל סביב התפילה בבית הכנסת, כשחבריו עם ילדיהם והוא לבד, וזה מאוד מאוד כואב.
חשוב שהסביבה והמשפחה יהיו רגישים לקושי העצום שהזוג עובר, וישתדלו למנוע מהם כל לחץ חברתי או משפחתי. חשוב שההורים יתנו תחושה טובה, וימנעו מרמזים, מחקירות, או מתגובות שמשדרות אכזבה. חשוב להבין ולסלוח כשהזוג מבקש לא להתארח בשבת אליה באים האחים שמטופלים בילדים, או כשהוא נמנע מלהגיע לבריתות משפחתיות...
ישנן שיטות רבות להרגעת הנפש של בני הזוג שבטיפולי פריון, וקיימות אף עבודות המצביעות על יעילותן (במיוחד באי-פריון על רקע בלתי מוסבר); והן כוללות, בין השאר, דמיון מודרך, חשיבה חיובית, היפנוזה, יוגת צחוק, ועוד. וקיימות גם טכניקות מגע, כגון רייקי, שיאצו, רפלקסולוגיה, ועוד כהנה וכהנה כיד הדמיון, ואכן מומלץ שכל זוג יבחר את השיטה שהוא מרגיש חיבור אליה וייעזר בה בשעת הצורך.
והחשוב מכל הוא להאמין שהישועה בוא תבוא בקרוב ממש, ולהתכונן אליה בלב שמח...