שבת במרחב הציבורי- כפייה דתית?

אלחנן בן אלי , י"ב בחשון תשע"ח

אלחנן בן אלי
אלחנן בן אלי
צילום: עצמי

לא פעם, בסוגיות השבת במרחב הציבורי נשמעת הקריאה "זו כפייה דתית". מי לנו כציבור הדתי לאומי שעליו ללחום בכפייה הזו. הלא מאז יציאת מצרים אנו קוראים לחופש, מאז קריאתנו מהדהדת בחללו של עולם, אנשי המופת של האנושות מעולם תבעו את החופש.

עומק תביעת החופש - הסלידה מהכפייה, היא היכולת להיות נאמן לעצמיות. יש בתביעת החופש אמון גדול ברוחו של האדם "אלוקים עשה את האדם ישר". החופש הוא המרחב בו האדם יכול להוציא לפועל את רצונותיו לחיות את חייו איך שהוא רואה לנכון. לא פלא שהרב צבי יהודה היה חבר בליגה נגד כפייה דתית.

כפייה דתית?! כפיה חילונית

אולם יש במינוח "כפייה הדתית" חוסר צדק היסטורי. בראשית שנות המדינה, כחלק ממדיניות כור ההיתוך, אולצו בכפייה (במובנה המלא...) אלפי יהודים לעזוב את אורח חייהם הדתי- גזזו לעולי תימן את הפאות ונחטפו ממשפחותיהם לחינוך מחדש בקיבוצים, כך קרה לעולי ארצות המזרח מארצות נוספות.

לעומת זאת, ההקשר שבו מוזכרת ה"כפייה הדתית" הוא המרחב הציבורי - אלו שירותים ציבוריים יפעלו בשבת. הן אמת שיש לכך השלכות על חייהם של האזרחים הפרטיים אבל ההשלכות הן עקיפות, לא מחויבות (חילוני שיש לו רכב או שאינו צריך לנסוע בשבת אינו מושפע מחסרון תחבורה ציבורית בשבת), כלומר המדינה לא רוצה לשנות את אורח חייו הפרטי של האזרח אלא רוצה להתוות אורח חיים ציבורי לחברה. כך ששימוש במינוח זהה הוא בגדר עוולה היסטורית.

חוק כאמירה תרבותית

בכלל, מדינה מתוקנת כופה על אזרחיה כל מיני נורמות שלא נוחות לכל אזרח, ראשית שירותי המדינה אינם פתוחים 24 שעות ביממה, הוא חייב לשלם מיסים, הוא חייב לשרת בצבא, בשנים האחרונות הוא מחויב ללמד ילדיו לימודי ליבה אף אם הוא רואה בכך מעשה המנוגד לאמונתו.

אולם חוקים אינם רק משהו תפקודי, חוקים מבטאים גם את עולם ערכים של החברה. יש חוקים שנגזרים מתפיסת עולם ליברלית - כבוד האדם וחירותו, האיסור להפלות על בסיס דת גזע ומין, חופש הפולחן.

באותה מידה, לגיטימי שחברה תחוקק חוקים המתאימים לתפיסת עולם יהודית. זאת, על אף שחלק מהציבור אינו מתחבר לחוקים אלו - בדיוק באותה מידה שחלק מהחברה לא מתחבר לאיסור האפליה על בסיס גזע. חוקים המבטאים ערכים אינם כפיה שלהם כל עוד הם נשארים בגדר אמירה ציבורית ולא מתערבים באופן כוחני באורח חייו של הפרט.

יש התמהים מה התועלת בחקיקה הדתית, הרי בסופו של דבר חילונים רבים חווים את החקיקה הדתית כמרחיקה מהיהדות? מה תהיה תגובתם לשאלה דומה - מה התועלת בחקיקה שוויונית האוסרת אפליה? הרי חוק כזה מעורר רגשות לאומניים בחלק מהחברה?

רעיון המדינה מניח בקרבו קונפליקט מובנה בין היכולת של הכלל להניע מהלכים גדולים, לבין חירותו של הפרט לחיות על פי רצונו העצמי. (אם מדינה הרוצה לצאת למלחמה הייתה עורכת ראיונות עומק עם כל חייל האם להילחם וכיצד לעשות זאת, תוצאות המלחמה היו מרות...).

לכן, חברה מתוקנת לוקחת אחריות על ערכיה. נבחרי הציבור מחוקקים חוקים המבטאים את ערכי החברה. אזרחות טובה מתבטאת, בין השאר, בשותפות בשיח הציבורי תוך רצון לעצב את אופי החברה טוב יותר. הן אמת שצריך להתנהל במתינות, כל פעולה כוחנית גוררת ריאקציה שתצא לפועל כאשר הצד השני יהיה בעל המנדט להשפיע. ניתן אף לצפות, שהריאקציה תהיה כוחנית, היא קיבלה לגיטימציה לכך מההתנהלות שכוונה כלפיה. (לכן, יש צדק בשימור הסטטוס קוו, כהתנהלות מתונה בעידן שבו עדיין יש מתחים בין המגזרים). כך, חוקי המדינה מבטאים את תמהיל הערכים של כלל אזרחי המדינה. זהו לב הדמוקרטיה, ובעיני, אף היפה שבה.

נכון, אין נוסחת קסם, כל נקיטת גישה תקרב חלק מעם ישראל ותרחיק אחרים. לכן, ביחס לאזרחים רבים אנו צריכים לקבל החלטה אמיצה- האם להשפיע על ערכי החברה או לעורר בקרבם הזדהות אוטונומית. אני חושב, שמי שרוצה להשפיע יהדות צריך לברר מה היהדות מורה להחליט בהתלבטות כזו, אחרת כל עמלו לקרב ליהדות יהיה לריק...

אין חולק שיש ערך גדול בקירוב רחוקים, אך מה מטרת התורה? "והייתם לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" או בניסוחו של הרמב"ם במורה נבוכים "אומה שתדע את האלו-ה ותעבדהו". עיקר החידוש של תורת ישראל אינו באורח החיים של האדם הפרטי אלא בדבקות ציבורית בה' המתבטאת בסדרי חיים מוסריים. גם הרב יצחק עראמה (אחד מהראשונים) בפרשתנו עומד על עקרון זה- ערכי החברה המתבטאים בחוקי המדינה חשובים יותר מההתנהלות של הציבור כפרטים, רבים ככל שיהיו.

שבת לא מאי הכפייה אלא מהכרת הערך

בשולי הדברים, אם נשאל את עצמנו כציבור שומרי השבת מה הגורם המוטיבציוני לשמירת שבת. אני מאמין שיהיו לנו תשובות טובות יותר מאשר "אין חוק המחייב לשמור שבת" אלא, הספרות התורנית מלאה הסברות עמוקות ומחיות לשמירת שבת. אם הטעמים שדוחפים אותנו לשמור שבת אינם יכולים לשכנע חילוני, הם אינם נותנים מענה ל"חילוני" שבתוכנו, אותו צד אנושי פשוט שנמצא בתוכנו.

אם הסיבות היחידות שאנחנו מציגים במרחב הציבורי, הן סוציאליות במובנן המנותק מערכי התורה, יש לנו בכך תעודת עניות.

אדרבא, בקשת החופש הסולדת מן הכפייה, מקורה נעוץ בחידוש של השבת. כשהבורא הכל יכול ברא את העולם, היה לו מספיק אמון בעולם להפסיק לשכלל אותו ולהעביר אלינו את המושכות "אשר ברא אלוקים לעשות". אם כך העצמיות שהחופש מאפשר לה להופיע מקבלת את התוקף והאמון מכח השבת.