מטרת הניסיונות של אברהם

הרב יעקב הלוי פילבר , י"ב בחשון תשע"ח

עצמי

עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו" (אבות פ"ה מ"ד) – לשם מה מנסה הקב"ה את האדם? חז"ל במדרש (ב"ר פר נה) הדגימו במשל את מטרות הניסיון: "אמר ר' יונתן: היוצר הזה אינו בודק קנקנים מעורערים שאינו מספיק להקיש עליהן אחת עד שהוא שוברם ומה בודק קנקנים ברורים שאפילו הוא מקיש עליהן כמה אינו שוברם, כך אין הקב"ה [מנסה את הרשעים] אלא את הצדיקים ה' צדיק יבחן. 

אמר ר' יוסי בן חנינה: הפשתני הזה בשעה שיודע שהפשתן שלו יפה, כל שהוא כותשה היא משבחת ומשתמנת, ובשעה שהיא רעה אינו מספיק לקיש [עליה אחת] עד שנפקעת, כך אין הקב"ה מנסה את הרשעים אלא את הצדיקים שנ' ה' צדיק יבחן, אמר ר' לעזר: לבעל הבית שהיה לו ב' פרות אחת כוחה יפה ואחת כוחה רע, על מי נותן העול, על אותה שכוחה יפה, כך הקב"ה אינו מנסה אלא הצדיקים, ה' צדיק יבחן, ד"א ה' צדיק יבחן זה אברהם - 'והאלקים נסה את אברהם'".

לפי המדרש יש כמה מטרות לניסיון, כמו גיבושו של המנוסה (כתישת הפשתן), או פרסומו של המנוסה (בדיקת הקנקנים), והמטרות הללו היו גם אצל אברהם, הניסיונות באו לחשל את אברהם כמו שכתב הנצי"ב בפירוש "העמק דבר" (כב א): "יש בפנימיותו של האדם יכולת לפעולות נשגבות, אלא שכל עוד לא הוציא האדם פעולות מהכח אל הפועל, לא נשרש כח זה אצלו, על כן מביאו הקב"ה לידי ניסיון, והוא מתחזק ומוציא מהכח אל הפועל את מעשהו, ואז משריש הוא את זה הכח בקרבו. וכך הגביה הקב"ה כח נפשו של אברהם אבינו בפעולה זו (עקידת יצחק), ומה שנשרש זה הכח בנפש אברהם, נשארה פעולה זו לדורות".

כמו כן הניסיון (של "לך לך מארצך") בא לפרסם את אברהם, כמו שאמרו במדרש (ילק"ש, לך לך, סב): "למה אבינו אברהם דומה? לצלוחית של אפרסמון המוקפת צמיד פתיל ומונחת בקרן זווית ולא היה ריחה נודף, כיון שהייתה מטלטלת היה ריחה נודף, כך אמר הקב"ה לאברהם: טלטל עצמך ממקום למקום ושמך מתגדל בעולם".

ועם זאת היו לניסיונות של אברהם גם מטרות חינוכיות, הניסיון בא להעמיד את אברהם במקום הנכון, לדוגמא ניסיון "לך לך מארצך", רגילים לפרשו בקושי של הפרידה, להתנתק מבית אבא, מהסביבה החברתית, מהקרובים והידידים וללכת לארץ זרה בלתי ידועה, ואילו חז"ל מפרשים אותו בכיוון אחר, שהרי רבים פחות מאברהם  בעבר וגם בימינו עומדים בניסיון הזה, כמו בעלי תשובה או עולים חדשים, ככתוב אצל רות (ב-יא): "ותעזבי אביך ואמך וארץ מולדתך ותלכי אל עם אשר לא ידעת תמול שלשום".

בעוד שאברהם יצא לדרכו לא בודד אלא עם בני משפחה, ועם "הנפש אשר עשו בחרן", אשר לפיהרמב"ם (הל' ע"ז פ"א) היו רבבות, על כן מסבירים חז"ל  שניסיון "לך לך" היה ללמד את אברהם שיש להיצמד לצו האלוקי גם אם על פניו הוא נראה סותר את הנורמה המוסרית האנושית, ולפעמים אף גובל ב"חילול השם", כמו שמובא במדרש (ב"ר פר לט): "לפי שהיה אברהם אבינו מפחד ואומר: אצא ויהיו מחללין בי שם שמים ואומרים: הניח אביו והלך לו לעת זקנתו, אמר ליה הקב"ה: לך אני פוטרך מכיבוד אב ואם ואין אני פוטר לאחר מכיבוד אב ואם".

אברהם אבינו ידע את ההלכה בפתיחת השו"ע: "ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת השם יתברך", שהרי על כך נקרא אברהם העברי, ועל כך אמרו במדרש (פסיקתא רבתי פ' לג): "מהו העברי, שכל העולם כולו לעבר אחד והוא היה לעבר אחד, והיה אוהב לקדוש ברוך הוא ועובדו, לכך קורא אותו הקדוש ברוך הוא עברי".

אבל במבחן הזה היתה התנגשות בין שתי מצוות, מצד אחד "כיבוד אב ואם" וכנגדו צו הבורא, ואברהם חשש שמא בקיום צו הבורא יגרום לחילול ה'. ואכן אנו נתקלים הרבה פעמים במצבים של מעשים שאם נעשה אותם נפגע "בכבוד האדם", כמו לא ללחוץ ידה של אשה המושטת אליך, וכדומה. כאן למד אברהם שבמקרים שצריך לקיים את צו הבורא, צריך לכבוש רגשות ולדבוק גם במעשים הנראים כסותרים את הרעיונות והערכים שאנחנו מטיפים להם.

וכך גם בניסיון ברית המילה, שמבחנו של אברהם לא היה בכאב שברית המילה גורמת לאדם, שהרי גם כאן קטנים מאברהם מלים עצמם בגיל מבוגר (כמו העולים מברית המועצות וכדומה) אלא שמצות המילה יצרה אצל אברהם חשש, שאם יהיה שונה מכל האנשים הסובבים אותו, הדבר יפריע לו לקרב אותם תחת כנפי השכינה, ועל כך הוא הלך להתייעץ עם חברו ממרא (כמו שפירש רש"י: "וירא אליו ה' באלוני ממרא – הוא שנתן לו עצה על המילה") ושאל הראי"ה בספרו "מדבר שור": איך יתכן שאברהם מפקפק בצו הבורא והולך להתייעץ אם לקיים אותו?

אלא שאברהם התלבט האם אין כאן מצב של "עת לעשות לה' הפרו תורתך", ועל כך אמר לו ידידו ממרא: אל תהיה חכם יותר מהקב"ה, אתה עשה מה שהקב"ה מצווה אותך, והדאגה לקירוב רחוקים תשאיר לה'. וגם בהנהגה הזו יש לקח לדורות בהתנהלות שלנו ביחסינו עם רחוקים שעם כל רצוננו להיות ביחד יש לשמור על הייחוד שלנו ולא לטשטשו.