יום הולדת 120 לאבא שלי

דברים שאמר יוסי אחימאיר, יו"ר מכון ז'בוטינסקי, בערב הוקרה לאביו ד"ר אב"א אחימאיר, שנערך במכון ז'בוטינסקי

יוסי אחימאיר , ט"ו בחשון תשע"ח

יוסי אחימאיר
יוסי אחימאיר
עניין אישי

כאשר חוגג אדם יום הולדת – מאחלים לו : עד 120. לי לא ידוע על אדם שזכה להגיע לגיל מופלג זה, אבל המשמעות המעשית של איחול זה היא, שיזכה לאריכות ימים.

אבי-מורי, ד"ר אב"א אחימאיר זכרו לברכה, לא זכה לאריכות ימים. בן 65 בלבד היה בפטירתו, בשנת 1962, אבל זכה לאריכות מעשים ולהשאיר אחריו מורשת הגותית חשובה.

אין זה מקרה על כן, שאנו חוזרים ומעלים את זכרו, ולא רק בחוג המשפחה.

אילו היה בריא, אילו לא היה חלש פיסית, אלמלא עבר את התלאות שהיו מנת חלקו, ובראשן עלילת הדם הנוראה שהטיחו בו ובתנועתו יריבים פוליטיים בשנות השלושים, ללא ספק היו שנות חייו רבות יותר מ-65.

ובכל זאת – הנה היום, כשהוא כבר 55 שנה בין שוכני עפר, אנו מציינים את הגיל המופלג הזה, 120 שנה, יום הולדתו על פי הלוח הלועזי, כאשר לפי הלוח העברי – התאריך הוא: ז' בחשוון תרנ"ח.

2 בנובמבר מזוהה יותר מכל עם תאריך איגרתו המפורסמת של שר החוץ הבריטי, הלורד בלפור, אל הלורד רוטשילד, ובו מכריזה בריטניה על מדיניותה, להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל.

אבל מה לעשות ובדיוק עשרים שנה קודם לכן, ב-2 בנובמבר 1897, נולד בכפר דולגי הסמוך לעיר בוברויסק שבבלארוס, ואם תרצו ביילורוסיה, הבן השלישי, לאחר בת ושני בנים, לסוחר היער אייזיק יצחק גייסינוביץ ולרעייתו שרה לבית גלפנד.

וזה סדר הילדים: בלומה, הירשל, שמואל (מוניה), אבא-שאול, מאיר, אברהם, איסר.

אבא-שאול נולד כחודשיים לאחר הקונגרס הציוני הראשון, שלא מכבר ציינו 120 שנה להתכנסותו בבזל שבשוויץ. התנועה הציונית, תהליך התחדשות הלאומיות היהודית – יצא לדרך בניצוחו של הרצל.

בין לבין, בין הקונגרס הציוני לבין הצהרת בלפור, כבר גיבש הנער אבא-שאול את אמונתו הציונית, כבר עשה שנתיים בארץ, והשלטון אז הוא תורכי, כתלמיד הגימנסיה "הרצליה", מחזור ד'.

בין לבין איבד את אחיו האהוב מאיר, שלזכרו שינה את שם משפחתו – מגייסינוביץ לאחימאיר.

אבל יעברו עוד ארבע שנים עד שיעלה סופית לארץ כיסופיו, מוכתר בתואר דוקטור לפילוסופיה מאוניברסיטת וינה, להגשים בגופו את הציונות וליהפך דמות משפיעה ובולטת ביישוב היהודי, תחילה מ-1924, בתנועת הפועלים, "הפועל הצעיר", ומ-1928 בתנועת ז'בוטינסקי, והשאר – כמו שאומרים – היסטוריה.

אומר רק זאת: עם כל החשיבות של הצהרת בלפור, ושאר מסמכים - כמו המנדט על ארץ-ישראל שהעניק חבר הלאומים לבריטניה ב-1920, החלטת כ"ט בנובמבר מלפני 70 שנה בדיוק – היה זה אבא, אבי הציונות המהפכנית, שראשון הכריז כי הדרך לחרות עמנו תעבור לא על גשר של נייר, כי אם על גשר של ברזל.

ההיסטוריון שבו, הציוני שבו, לימד אותו כי לא בחסדי גויים – שלא היו חסידים – כי אם בדרך שבה עמים אחרים השיגו עצמאותם, במאבק ובהקרבה. כך תהיה תוחלתו של העם היהודי. אם רק ירצה ויבין.

ועם כל חשיבותה של ההצהרה שנתן הלורד הבריטי לפני מאה שנהי – המסמך הקובע בשבילנו מעל הכל הוא כמובן ספר הספרים שלנו מלפני אלפי שנה.

ואכן, בלי המרי של ברית הבריונים, בלי המרד של האצ"ל, לח"י, ההגנה והפלמ"ח, בלי צה"ל שלנו ושאר זרועות הביטחון – בקיצור בלי קיר ברזל כמאמרו של ראש בית"ר, נשק, תעוזה ואמונה ציונית – לא היינו מגיעים לעצמאות, ולא יהיה קיומנו מובטח.

ואם הזכרתי ברית הבריונים, הלא היא ברית הציונים המהפכניים, אציין כי היה למחתרת האנטי-בריטית הראשונה הזאת  היה עוד שם: אגודת ש. א. – כמובן, על שם שרה אהרונסון שנרצחה-התאבדה בביתה בזיכרון-יעקב לפני מאה שנה בדיוק.

היה זה אבא, שהיה מהראשונים להלל ולשבח את הגבורה וההקרבה של שרה ושל שאר אנשי ניל"י, ולאמץ גם מתעוזת ניל"י, מחבריה, את דוגמת ההקרבה העצמית, את תודעת הנכונות להיאבק על זכויותיו הלאומיות של עמו-עמנו בארצנו-מולדתנו.

לא רק אבא זכרו לברכה, גם חבריו, בני דורו, כמעט כולם אינם עוד עימנו.

אנחנו הילדים, ילדיהם, בני דור המדינה, שלבן נזרק בשערנו, נושאים בלבנו, בתוכנו, כבר עשרות בשנים את מורשת הדור המופלא ההוא, דור השואה והתקומה, דור ההורים החלוצים, החולמים, הלוחמים, המקריבים והמגשימים, בני כל המחנות והזרמים.

זיכרון ההורים טבוע עמוק בתוכנו.

כך היה גם היה טבוע זיכרון ההורים שלהם - בזיכרון ילדיהם-הורינו.

ההורים שלי זכו לעלות ארצה בטרם השואה. אבא ב-1924, סוניה ב-1934, למגינת לב הוריהם, שסיימו חייהם במחנות ההשמדה...

אבא - מאז שנפרד מבית ההורים שלו בבוברויסק, עם מנוסתו ב-1920 מאימי השלטון הקומוניסטי כבר בתחילתו, לא זכה עוד לראות את הוריו שנטבחו יחד עם כל קהילת בובורויסק. זה היה ביוני 1941.

במכתב לאחותו בלומה בקבוצת דגניה ב', באותה שנה נוראה 1941, כותב אב"א אחימאיר בין השאר:

"אני תמיד אהבתי ילדים, מאיסר אחינו עד יעקב בני. ובייחוד בשנים האחרונות, לשגדלה ההכרה שלא אראה את ההורים... מגור לחשוב עליהם.

"בבוברויסק והסביבה התחוללו הקרבות הכי נוראיים של תקופתנו. הגרמנים עלו ממערב, הרוסים התבצרו במבצר, ואחר כך נסוגו מעבר לנהר. והעיר – באמצע. כך אני משער. בוברויסק נמחקה בוודאי מעל פני האדמה. אבא שלנו לא רצה אף פעם לעזוב את מקום מגוריו. אולי הצליח הירשל להעבירם מעבר לדניפר...

"מי יודע אם נוכל לראות פעם קברות הורינו. מה נורא להעלות מחשבה כזו על גבי הנייר...

"אילו הייתי סופר, הייתי כותב על חיי הורינו בשנים האחרונות, למרות ולא ראיתי אותם זה יותר מעשרים שנה. הייתי כותב בכוח הדימיון. הזקנים נשארים לבדם, לבדם. הילדים במרחקים. כולם רחוקים. הילדים עזבו אותם לא רק במובן חומרי אלא גם נפשי. לכל אחד דאגותיו. רגשי האהבה מופנים כלפי הילדים. וההורים – נשכחים.

"לכשאני מתחיל להרהר על ההורים, אני רועד כולי, ולכן אני משתדל לא להרהר. לבכות כבר איני רגיל. בכיתי די בימי חיי. באמת, היו לנו הורים טובים, ואני כבר יתום למעשה זה עשרים שנה. ובנשמתך בית עלמין, קברים, קברים, קברים, מצבות, מצבות, מצבות"...

אציין כי אשתקד זכינו שלושת ילדיו – זאבה, יעקב ואני – לבקר באותה בוברויסק, הודות לאירגון "לימוד" וראשו חיים צ'סלר – שאף הפיקו את התערוכה על אחימאיר המוצגת הערב כאן.

זכינו לפקוד את אתר ההשמדה בכפר קמינקה, במרחק כעשרה ק"מ מבוברויסק, שבו נרצחו עשרת-אלפים מיהודיה. באדמת אתר ההשמדה הזה פזור גם אפרם של הסבא והסבתא שלנו, הוריו של אב"א אחימאיר. הדלקנו נר זיכרון ואמרנו "קדיש".

כמה מבני הדור השני של תנועת ז'בוטינסקי נמצאים עימנו כאן, כדי לספר על אביהם, הוריהם, ועל הקשר שלהם עם האיש שאת דמותו אנו מציינים הערב – ד"ר אב"א אחימאיר ז"ל.

אבי – ואב"א, כך הכתרנו ערב הזה.

אבי - בנציון נתניהו, אבי - בנימין אליאב-לובוצקי,  אבי - חיים לזר-ליטאי, אבי  -עקיבא ברון, אבי - שמואל תמיר... כל אחד מהאבות היה משכמו ומעלה, אנשים רבי פעלים בפני עצמו, לוחמים, יוצרים, בתנועת ז'בוטינסקי ובתנועת החרות.

מעשי האבות האלה הם סימן לילדיהם, כפי שכתב אב"א אחימאיר בשנת 1952, בביטאון מכון ז'בוטינסקי, על ערכו ותפקידו של מכון ז'בוטינסקי. וכך אמר:

"ההיסטוריה לא רק נעשית אלא גם נכתבת. יש וההיסטוריה נכתבת למען יידע דור אחרון, ויש והיא נכתבת – לצורכי תעמולה בשביל דור ראשון. כולנו עדים כיצד נכתבת ההיסטוריה החדישה של ציון ושל הציונות...

"ובכדי שההיסטוריה של היישוב ושל הציונות תיכתב למען דעת, ולא לצורכי תעמולה, נוצר המוזיאון הזה. הניירות האלו לא ירשו לסלף את העובדות. התעודות האלו נאספו בשביל 'מעשי אבות – סימן לבנים'. נלמד על העתיד מן העבר".