כשהתקשורת עוסקת בתקשורת

על עזה, אבי גבאי, הדתה ועוד. כמה הערות לסיכום השבוע, בטורה של סיון רהב-מאיר ב"ידיעות אחרונות"

סיוון רהב מאיר , ט"ו בחשון תשע"ח

סיון רהב-מאיר
סיון רהב-מאיר
צילום: ללא קרדיט

1. איך בסוף זה שוב הופך לקטטה מילולית בין בנט לליברמן? פיצוץ המנהרה השבוע בעזה היה הצלחה מבצעית וטכנולוגית. זו הכותרת הראשית, זו ולא ה"התנצלות" של דובר צה"ל וכל המהומה שבעקבותיה. הצנזורה לא מרשה לפרט, אבל צה"ל משתמש באמצעים טכנולוגיים חדשים באזור, ובזכותם התגלתה המנהרה שהושמדה וכבר אינה מהווה איום.

העובדה שכמה מחבלים נהרגו תוך כדי, לא גרמה כמובן לאף אחד בישראל להזיל דמעה. במקום לשמוח על רמת הביצוע והדיוק ולהתרכז בכך, אנחנו נכנסים לברברת של תגובות ותגובות על התגובות. דובר צה"ל מתדרך, ואז הציטוט יוצא קצת עקום, ואז מתחיל גל גינויים ובדיחות, ואז הסברים והאשמות. למה לספק לאויבינו קרבות מביכים כאלה? ולמה בכלל צריך להסביר את מי רצינו להרוג ואת מי לא? מה קרה למילה הישראלית שפעם השתמשו בה כל כך הרבה, עמימות?

2. ערוץ 2 התפצל לשני ערוצים שישדרו במקביל. את שורת המידע הפשוטה הזו אמרו לנו 24 שעות ביממה, לאורך כל השבוע. השינוי הטכני הזה בשוק התקשורת היה הכותרת הראשית בתקשורת. אורי אורבך ז"ל נהג לומר שכמו שלעובדי חברת החשמל יש חשמל חינם, כך לאנשי התקשורת יש תקשורת חינם.

3. אגב, ביום האחרון שבו שודרו החדשות בערוץ 2, הכותרות הראשיות היו: עובדת מתלוננת נגד שרה נתניהו, בנימין נתניהו מבקש מהאמריקאים שפולארד יגיע לישראל, החקירה נגד אריה דרעי מתהדקת, דריכות בגבול הדרום. שרה, פולארד, דרעי, עזה. כותרות שחזרו על עצמן בגרסה זו או אחרת בעשרים השנים האחרונות. אלה הם חיינו בזמן האחרון.

4. אבי גבאי חורש את הארץ. במאה הימים האחרונים הוא נוסע ומבקר ומדבר, בעיקר במקומות שבהם לא בוחרים בעבודה: טבריה, אשדוד, באר שבע, דימונה, קרית מלאכי, נתיבות, קרית שמונה ועוד. הוא עובד קשה, אבל אני דווקא מדמיינת את העוזר שמעדכן אותו ברכב, אחרי עוד ערב מוצלח בפריפריה, על הפאשלה היומית שחברי מפלגתו מארגנים לו.

זה התחיל ברצף ההתבטאויות של מירב מיכאלי נגד המשפחה, שעוררו גלי מחאה. זה המשיך בעומר בר-לב שתקף השבוע חיילים שהלכו לכותל אחרי מבצע מוצלח בעזה, כי זו "הדתה". ולסיום, הסאגה עם זוהיר בהלול (כאן דווקא לא הבנתי את העליהום, זכותו של בהלול לא לחגוג את הצהרת בלפור). גבאי עושה מאמץ גדול להגיע לקהלים חדשים, הוא רק צריך במקביל לבדוק איפה נמצאים הח"כים הישנים.

5. ואפרופו "הדתה": ראש עיריית גבעתיים, רן קוניק, תפס אומץ. בדיון על הנושא נשמע עד היום קול אחד בלבד: של הורים שמתנגדים לתכנים כאלה בבית הספר, וחושבים שיש יותר מדיי מהם. זו זכותם כמובן, ואין לזלזל באף הורה אכפתי, אבל הם קיבלו מאה אחוז מהנפח התקשורתי והם פעילים מאוד ברשתות החברתיות. בכל הגל הנוכחי, לא שמעתי עדיין אף ראיון עם אף הורה אחד שחושב אחרת. הורה מסורתי או חילוני שמבקש יותר תכנים כאלה, שדווקא חושב שיש בורות גדולה בקרב הנוער ביחס למורשת שלנו.

אז הנה, ראש עיר ראשון מעז לומר זאת. השבוע התארח קוניק בבית הכנסת "גבורת מרדכי" בגבעתיים, ושם את המהומה ואת "מלחמת הדת" בפרופורציות: "אין לי ספק שרוב ההורים החילונים היו רוצים שהילדים שלהם יגדלו ויקבלו מושגי יסוד ביהדות ובמסורת ובמנהגים. הם לא רוצים שהילד יגדל ויהיה בור כמוני, כמו שאני גדלתי... קבענו נוהל של שקיפות מוחלטת, ההורים יודעים מה הפעילות שנכנסת לגן, לכן אין טעם לריב כל היום בפייסבוק עם אחוז קטן מהאוכלוסייה שהדעה שלו שונה לגמרי, שהשיח שהוא מנהל הוא שיח אלים. השיח הזה משתלט על הרשת ומנצל את הפחד, את חוסר הידע וגם את הבורות של חלק מההורים. אין הדתה מסוכנת, השיח הזה לא מוסיף כבוד לגבעתיים, די להתלהם".

6. התיק נגד גיל שפר, ראש הסגל לשעבר במשרד ראש הממשלה, נסגר השבוע מחוסר ראיות. אין שום יכולת לדווח על כך באותה עוצמה שבה דיווחו על החשדות. הכותרות כבר פורסמו, פרצופו של שפר כבר נמרח, משפחתו כבר נפגעה. האם המשטרה הייתה אמורה שלא לחקור? ודאי שלא. אבל איך מגשרים על הפער הזה, איך מונעים פגיעה באדם חף מפשע, בפרשה שמסתיימת בסוף בלא-כלום?

ועוד יותר בצנעה, זוכה השבוע אריה איטח, קצין הביטחון של עיריית אשדוד. איטח הוא אב שכול. בנו צחי הוא החייל האחרון שנפל בלבנון לפני נסיגת צה"ל משם. שלוש נשים התלוננו נגדו על הטרדה, שמונה שנים תמימות נמשכה הפרשה הזו, ובית המשפט קבע השבוע כי הוא מזוכה באופן מוחלט, ללא רבב. בית המשפט אף קבע כי העדויות לא אמינות, סותרות ונדמה שהן גם תואמו. איני יודעת איך לשנות ולזרז את דרך עבודת המשטרה ובתי המשפט, אבל עצם פרסום הדברים האלה כאן, אולי תועיל במשהו לטיהור שמם.

7. הזכות שלנו על הארץ קשורה להתנהגות שלנו כאן. זה אחד הלקחים מפרשת השבוע, פרשת "וירא". הכנסת האורחים של אברהם אבינו בפרשה היא מופתית – בגיל 99, הוא ממש רוצה לעזור לזולת, להאכיל אותו ולדאוג לשלומו, ויוצא מגדרו כדי לטרוח עבור שלושה אורחים שרק עוברים ליד האוהל שלו.

לאורך ספר בראשית, פעם אחר פעם, עמים אחרים לא מתנהגים ככה. היחס שלהם לזר, לאורח, איום ונורא: זה מתחיל בפרעה מלך מצרים שפשוט לוקח אליו את שרה בכוחנות, ממשיך ביחס של שכם אל דינה, ובהמשך העיר סדום נחרבת בגלל היחס האלים והקמצני שלה כלפי אורחים. הפסוקים שמתארים את התנהגותו הלבבית של אברהם בעצם אומרים לנו: ככה יורשים את הארץ הזו. הרבה לפני הצהרת בלפור, נכתבת כאן "הצהרת אברהם".