כל אחד מכיר את הרגעים שבהם הוא חווה יותר את הנשמה שלו. יותר אוהב את אשתו וילדיו, יותר רוצה להאיר פנים לעולם, להיות קדוש יותר, להיות אמיתי.
דומני שר' שלמה "היה שם" כמעט כל הזמן. אהבת אין קץ, ראיית הקודש שבכל אחד - קרנו ממנו בצורה כל כך עמוקה, שעצם המפגש איתו שינה את חייהם של אנשים רבים.
אני זוכר שתוך כדי קריאת הספר "הרבי מקרן הרחוב" על ר' שלמה, בכיתי כל כך – שדומני שהרגשתי אז את ההרגשה הזו כמו שלא הרגשתי מעולם. ואף שבתור ילד זכיתי להיות באחת מהופעותיו האחרונות, בגוש קטיף, רק בין עמודי הספר ליבי נפתח כל כך.
בראיון לטלויזיה בישראל, הוא נשאל: מה יהיה כשיבוא המשיח? האם עדין יהיה צורך במשטרה וכדומה? הוא השיב בחיוב, "כשיבוא משיח, אם יהודי ילך ברחוב ויהודי אחר יעבור לידו ולא יתן לו חיבוק, יעצרו אותו"...
להיות מאוהב
אבל החידוש הגדול בשבילי היה דווקא כשניסיתי להתבונן בנשמה הזו "בכלים של בית המדרש".
יש איזה פסוק שקראתי כמה פעמים, אבל פתאום "שמתי לב" אליו – "ואהבת את ה' בכל לבבך ובכל נפשך". הפסוק הזה ממוסגר בפתח של הבית שלי, כך שאני נפגש איתו כל כניסה ויציאה, ושמעתי שיש נוהגים לקשור אותו לתזכורת על הראש והיד. כשאני חושב על זה, אז גם לפני השינה אני שולח אותו כווצאפ אחרון לשמים... והפסוק הנדוש "ואהבת לרעך - כמוך" – אם אני קצת מתבונן בו מחדש, הוא ממש נוגע בליבי. וכידוע, זו "כל התורה כולה על רגל אחת". ושתי המצוות הללו מפורטות כמצוות היסוד במשנה תורה לרמב"ם. גם התפילות אמורות להיות פועל יוצא של אהבה: "לאהבה את ה' א-להיכם - ולעבדו בכל לבבכם", ומכאן למדו "עבודה שבלב – זו תפילה". גם ברמב"ם, הלכות תפילה כלולים ב"ספר אהבה". כשעיכלתי קצת את הדברים האלה הבנתי שבעצם התורה מכוונת אותי לעבור מימד. ממש לצאת מהבועה הרצינית שלי ולהיות פשוט מאוהב. מאוהב בא-להים ומאוהב בכל אחד. וזה מה שחויתי כל כך חזק מהנשמה הזאת.
האתגר
אבל כשאני חוזר למציאות, אני לצערי לא כל כך רואה את זה.
האם תפילות יומיומיות בבתי הכנסת פותחות את הלב ומלאות אהבה? אני חושב לפעמים, שבשביל הרבה בני נוער סרט ישן ומעפן הרבה יותר מעניין..
האם כשיהודי שומר מצוות הולך ברחוב אנשים אומרים לעצמם שגם להם בא א-להים כזה?
האם אנחנו מאוהבים בא-להים? האם אנחנו מאוהבים אחד בשני?
ר' שלמה כאב מאוד מאוד את הנושא הזה ובין כתביו הזעקה הזו חוזרת על עצמה. ואני חושב שהאור המיוחד שלו נבע דווקא מכך שהוא היה מלא באמון עצום בנשמות שלנו.
"חייב כל אדם לומר אימתי יגיעו מעשי למעשה אבותי, אברהם, יצחק ויעקב" – זו לא היתה "סתם" מימרה של חז"ל בשבילו, אלא תחושה עמוקה ש"יש לנו את זה", שיש בנו כוחות אינסופיים שרק צריך להעיז לבטא אותם... לכן, הזעקה הזו הפכה לאור.