לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה - שתי בחינות בתפילת מנחה
לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה - שתי בחינות בתפילת מנחה

חז"ל לימדונו שיצחק אבינו תיקן את תפילת מנחה (ברכות כו:), "שנאמר - וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב, ואין שיחה אלא תפלה, שנאמר - תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף וְלִפְנֵי ה' יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ".

ההבדל בין התפילות, שחרית מנחה וערבית, אינו מסתכם בזמנים השונים. הזמנים השונים מבטאים מהות שונה, איכות אחרת, שיש בכל תפילה ותפילה. התפילה עת אעירה השחר, אינה כתפילה באמצע היום, ולא הרי שניהם כתפילה בחשכת הליל. ומסתבר, שייחודו ומידתו של כל אחד משלושת האבות, אברהם יצחק ויעקב, מתקשר לתפילה אותה תיקן. בדברים לקמן ננסה להתבונן בתפילת המנחה, ולתת לה בעז"ה שני פנים אפשריים, שני מקומות קיומיים בנפש, כמעט הפוכים זה מזה, המייחדים אותה.

ההבדל בין התפילות מתבטא גם בלשון מהם נלמדו – עמידה, שיחה ופגיעה. "אברהם תקן תפלת שחרית - שנאמר וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם, ואין עמידה אלא תפלה שנאמר ויעמד פינחס ויפלל.

יצחק תקן תפלת מנחה שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב, ואין שיחה אלא תפלה, שנאמר תפלה לעני כי - יעטף ולפני ה' ישפך שיחו, יעקב תקן תפלת ערבית - שנאמר ויפגע במקום וילן שם, ואין פגיעה אלא תפלה, שנאמר ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי". אנו, כאמור, נתבונן מהי – שיחה?

"וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה". תפילת מנחה אינה בעיר, בבית, אלא בשדה. אדם באמצע עבודת יומו, נצרך לעצור, ולהתפלל. במובן הזה, תפילת מנחה מצריכה את האדם לגבורה, ליראת ה', בתוך כל מירוץ החיים. מעין עקידת יצחק בזעיר אנפין, בכל ויום ויום, שמידתו כאמור יראה. עיסוקי חיי המעשה יכולים להשכיח מהאדם את ייעודו ופנימיותו, להורידו לקטנות מוחין. מגמת תפילת מנחה באה בלשוננו – 'להחזיק ראש מעל המים'. וזה לשון מרן הרב קוק זצ"ל (עין איה ברכות ו ע"ב):

היסוד האחד הוא כי יצר לב האדם מתגבר עליו, בהוללות ושכלות ע"י החברה הרעה, בהתערבו בעסקי העולם עם פורעי מוסר ושכחי אלה. והתפילה תחזיר את האבדה הרוחנית ע"י שפכו שיח לד', והתרוממו אל המושגים הטהורים בדעת אלקים, אז יודחו כל טיח טפל של השקר ושחיתות הדעות. ולזאת הפינה מיוחדת תפילת המנחה, שהיא באמצע היום בתוקף העסקים הזמנים ועצם ההתערבות עם כל כתות בנ"א, ומכוונת הראי' מפעולתה ע"ז מאלי', שנענה ג"כ למטרה זו לבער הדעות הרעות מלב הרבים עובדי הבעל אז בתפילת המנחה.

במובן הזה תפילת מנחה היא סוג של אתכפיא, של התמודדות וריסון של המולת החיים. אמנם, יש גם בחינה הפוכה. ראשית, יש מהפשטנים שהסבירו את הפסוק באופן אחר – "לשוח בשדה - כלומר לטייל בין השיחים, לפנות ערב - לעת שפונה השמש והוא לעת ערב שדרך בני אדם לצאת לטייל בין השיחים" (רד"ק), "לשוח בשדה. להלך בין השיחים, כלומר להשתעשע ולטייל בין האילנות לרוח היום" (רבינו בחיי). אין כאן עבודה בשדה, אלא טיול ושעשוע.

פשט זה בפסוק אינו בא במקום הדרשה על תפילתו של יצחק. אדרבה, היציאה לשדה לטייל ולהשתעשע, מתקשרת עם התעוררות הנפש לתפילה. במובן הזה, המיקום – השדה, אינו בתנועה הפוכה לתפילה, כפי שראינו בפן הראשון, אלא אדרבה מחובר עימה. הארץ, השיחים והאילנות, מהווים לא רק את המקום הפיזי, אלא את המקום הנפשי של המתפלל. לא יצחק המוסר נפשו בהר המוריה, אלא יצחק היורד מהמזבח ועובד באדמת ארץ ישראל, ורואה ברכת ה' במלאכתו. "וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ ה'". מידת הדין מתבארת כאן במובן של טבעיות החיים הטמונה בישרות האדם. בלשון מרן הרב זצ"ל (עין אי"ה ברכות כו ע"ב):

שיחה, תקרא התפילה בשם משתתף עם צמחים ואילנות, שנקראו שיחים על שם הפרחת הנפש בכוחות חדשים, המסתעפים באופן טבעי ע"י רגשות הנפש בעבודה שבלב. וזה המעמד ראוי ביותר לעת מנחת ערב, שהאדם קרוב להסיר מעליו הטרדות הזמניות, אז תוכל נפשו להתרומם בטבעה, ורגשי קודש הטבעיים האצורים בתוכה לדבקה בא-להים חיים ולהתגבר באהבתו ויראתו הטהורה, יוסיפו פרי תנובה וישלחו בדים ופארות, להיות כדמות אילן רב ואחד השיחים. וההפרחה הטבעית הזאת מיושר הנפש היא שורש להנהגת הדין למי שנוטה מנתיב יושר של ארחות חיים, כי מרת הדין היא ביחוד מדוקדקת בכל דבר שיש לה חק טבעי, שהמשנה דרכה ונוטה מנתיבה יקבל עונש מוטבע. והיא מדתו של יצחק, כדכתיב קראי "ופחד יצחק הי' לי", וכדאמרי רבנן ברב ביאור, ע"כ יאתה שם "שיחה" לתפילת המנחה.

תפילה זו מצאנו בהרחבה במשנתו של רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן קמא יא):

דַּע, כְּשֶׁאָדָם מִתְפַּלֵּל בַּשָֹֹּדֶה, אֲזַי כָּל הָעֲשָׂבִים כֻּלָּם בָּאִין בְּתוֹךְ הַתְּפִלָּה, וּמְסַיְּעִין לוֹ, וְנוֹתְנִין לוֹ כֹּחַ בִּתְפִלָּתוֹ. וְזֶה בְּחִינַת שֶׁנִּקְרֵאת הַתְּפִלָּה שִׂיחָה, בְּחִינַת (בְּרֵאשִׁית ב): "שִׂיחַ הַשָֹֹּדֶה", שֶׁכָּל שִׂיחַ הַשָֹֹּדֶה נוֹתְנִין כֹּחַ וְסִיּוּעַ בִּתְפִלָּתוֹ. וְזֶה בְּחִינַת (שָׁם כ"ד): "וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָֹֹּדֶה" שֶׁתְּפִלָּתוֹ הָיְתָה עִם סִיּוּעַ וְכֹחַ הַשָֹֹּדֶה, שֶׁכָּל עִשְׂבֵי הַשָֹֹּדֶה נָתְנוּ כֹּחַ וְסִיּוּעַ בִּתְפִלָּתוֹ כַּנַּ"ל, שֶׁבִּשְׁבִיל זֶה נִקְרֵאת הַתְּפִלָּה שִׂיחָה כַּנַּ"ל.

ונסיים, בסיפור, שהיווה בין השאר המקור לשירה של נעמי שמר (שיחות הר"ן קסג), תוך שימת לב למילה האחרונה בו:

... והלך עמו חוץ לעיר והלך בין העשבים. ענה רבנו זכרונו לברכה ואמר: אם היית זוכה לשמע את קול השירות והתשבחות של העשבים, איך כל עשב ועשב אומר שירה להשם יתברך בלי פניה ובלי שום מחשבות זרות ואינם מצפים לשום תשלום גמול, כמה יפה ונאה כששומעין השירה שלהם וטוב מאד ביניהם לעבד את ה' ביראה.

יראה, מידתו של יצחק, נהפכה והייתה בניגון לשמחה: "טוב מאוד, להתפלל ביניהם, ובשמחה לעבוד את ה' " 

ולאור דברינו, חד הם.