עמדו חיוורי פנים ולא מצאו תשובה

ש״י ויצמן תושב נתיב האבות כותב בצל ההרס הצפוי במקום בעקבות החלטת בג"ץ

הרב ש"י ויצמן , כ"ו בחשון תשע"ח

הרב ש"י ויצמן
הרב ש"י ויצמן
צילום: עצמי

כבר שנים שהוא גר בבית הזה. שנים רבות בהן ריבה וטיפח אותו, ערג סביבו ערוגותיו, פילס את שביליו. 

בעשר אצבעות בנהו, בידו אחז כל קרש ומסמר. על-פה ידע מקום הפיגומים ומושבם. 

כמו חדרי ליבו, סדורים היו אבני הבית, אחד אל אחד קיבצם, סיידם ושייפם.

ובין כתליו גדלה משפחתו. ספוגים היו אותם כתלים מריחות בישול וכביסה, משמחת נעורים וחדוות חיים. גם מצחוק ילדיו ספוגים הם, צחוק אשר התגלגל ונשמע למרחקים.

ושם במרחבים, סייעו אותם צלילי-ילדות לפריחת הענבים, ללבלוב הדובדבנים. מטעי זיתים חיכו לקול אותן צהלות כדי להבשיל, גם רימון גם תאנה נשאו פרי משמחת בני הבית.

וביום בהיר אחד הודיעוהו כי אדמה לא-לו תפס שכן שייכת היא לאחר. 

ביקש לחקור ולשאול, אדמת מי-היא זו ולמי לקחתיה, אך איש לא ענהו. רק תשובה אחת ויחידה שב וקיבל, כי רואים וודאי בכל מפה כי פינת ביתו נכנסת לשטח האחר ומפריעה מנוחתו. 

"מנוחתו של מי?" שאל, ומשלא נענה יצא לחפשו. 

תמה ואמר: "הלא כל מקום אשר לא חרשתי ועדרתי, עודנו עומד בשיממונו".

ביקש ללמוד בעצמו: "ומה אם פינת ביתי נכנסת לתוך אדמה אשר שייכת לאחר והוא אינו-בנמצא, אם אחתוך אותה ואסירה, וודאי יבוא עמי בדברים ויניחני". 

ביקש להסירה אך בעל השדה לא בא. רק חזרו ואמרו לו סביבותיו, כי אדמה זו לקדמונים הייתה.

קרא ואמר: "אם יבוא בעל הקרקע, יפה אשלם לו להניחני", אך עדיין לא בא.

כך חלפו הימים ועם חולפם כבר הבין, כי בעלי הקרקע אינם כלל בנמצא.

עתה, ביקשו להרוס ביתו אשר בנה, להחריבו מן היסוד שכן סוברים הם שמעשה זה בשם משפט-צדק יקרא.

קולו אומנם דעך אך בינו לבין בעצמו חזר ושאל: "הרי גם הצדק לצדדים צריך. איה אותם צדדים, עם מי נעשה אותו צדק?"

ולצד כל אותם האבנים והעצים, מסמרי הברזל והפיגומים עמדה משפחתו, עמדו גם ילדיו. עליהם חברו גרגרי האדמה אשר חרש, וגבשושי העפר אשר פילס. 

עמדו ושאלו: למה? 

וכל הענבים, וכל המטעים וכל התאנים וכל החכמים, עמדו חיוורי פנים ולא מצאו תשובה.