אסיר מרצון!
אסיר מרצון!

מספרים על הגאון המקובל, רבי יצחק אייזיק חבר, שבא פעם לבקר בעיר אחת. הימים היו ימי גזירת 'הקטנוניסטים', הגזירה לחטוף את ילדי ישראל לצבא הרוסי, כשמטרתם המרכזית של הרוסים הייתה להמיר את דתם של ילדי ישראל ח"ו. והנה, כשנכנס הרב לרחוב היהודים, שמעו אוזניו קולות בכי.

סיפרו לו אנשי העיר, שרבים מילדי ישראל נחטפו, והובלו לבית הסוהר. הלך הרב והתחפש לגוי, יצא לרחוב העיר באישון לילה, והשים עצמו כשיכור. באו שומרי העיר, שאלו לזהותו, ודרשו ממנו תעודת מסע. החל הרב לגמגם, והשומרים חשבוהו לגנב, והכניסו אותו לבית הסוהר.

כשנכנס הרב לכלא, פגש שם את ילדי ישראל, והתוודע אליהם בזהותו האמיתית. ניחם אותם הרב כל אותו הלילה, וסיפר להם על גודל מעלתה של היהדות, ועל מקדשי ה' שבכל הדורות. כשהאיר הבוקר, ונכנס שומר בית האסורים, פנה הרב אל הילדים ואמר להם:

"צאן קודשים! עתה נפרד. אני הולך לספוג מלקות על שנכנסתי אליכם בעורמה, ואתם תצאו בגולה לעמוד בניסיונות. איני יודע אם אזכה ואחיה עד שתחזרו, אבל שם, בעולם האמת, וודאי שניפגש יחד, ויהי רצון שלא אבוש ולא אכלם בפני פמליה של מעלה..."

והדברים ירדו עמוק לתוך ליבותיהם של הילדים, ועמדו בניסיון! (שרי המאה ח"ד עמ' 20).

רבי יצחק אייזיק חבר, (יום ההילולא שלו ב- כט' חשוון), הוא דמות בולטת מאד בעולם הקבלה. ספריו 'פתחי שערים' מהווים עד היום ספר יסוד לכל הבאים להיכנס בשעריה של תורת הנסתר, מתוך שילוב בין דרכו של האר"י הקדוש ודרכיהם של הרמח"ל והגר"א.

והנה, צדיק פנימי זה, נכנס לבית הכלא כדי לחרוט בליבם של ילדי ישראל את הקשר הפנימי ליהדות.  קשר זה מוטמע בליבם בזכות כל הדברים הנפלאים שמלמד אותם הצדיק על היהדות. אך אחרי כל הדיבורים, מגיע רגע השיא – רגע הפרידה. באותה שעה, מטמיע הצדיק בליבם את הנקודה העמוקה ביותר, עצם הקשר – קשר הנשמות. עתידים נשמותינו להיפגש שוב בעולם האמת, ויהי רצון שנעמוד בכל הפיתויים החיצוניים, כדי שניפגש בשלימות.

מפגש זה מותנה בכך שהצדיק לא יתבייש בילדים. אדם מתבייש, כשהוא לא עומד במצופה ממנו. הצדיק מקרין לילדים שהוא יתבייש בהם ח"ו אם לא יעמדו בניסיונות, בכך הוא מקרין להם שהם קשורים כל כך עד שמעשיהם הם כאילו מעשיו שלו. קשר זה של אהבה וחיבה, שנצרף במסירות הנפש של הצדיק להיכנס לכלא ולספוג מלקות למענם, הופך כעת גם לקשר מחייב. כדי שהצדיק לא יתבייש, גם הם צריכים להיות אנשים מרוממים שלא עושים מעשים מביישים.

כך הצדיק מציב מול עיניהם את דמות דיוקנו שלו, ודמות זו תהווה בעיניהם מודל כל חייהם, כדי שיעמדו בניסיונות ולא יצטרכו להתבייש בעתיד. זו אמירה יסודית בתחום החינוך. חשוב שנדבר ונלמד, נסביר ונבאר את הערכים החשובים לנו באוזני ילדינו וחניכינו. אך חשוב מכל, שנציב בפניהם מודל – 'דמות דיוקן', שכל חייהם יראו אותה מול עיניהם ויתחזקו ממנה בכל ניסיונותיהם. כל מי שמצוי בתחום החינוך, יודע עד כמה מודל ההורים והמחנכים הוא שמלווה את הילד בכל דרכיו ומחזקו בכל ניסיונותיו.

מזכירים הדברים את יוסף הצדיק, שהלך בשבי, ובאה אשת פוטיפר להכשילו, ועמד בניסיון בזכות שנראית לו דמות דיוקנו של אביו בחלון – "באותה שעה, באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון, אמר לו: יוסף! עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם ,רצונך שימחה שמך מביניהם ותקרא רועה זונות?" (סוטה לו).

למעשה, דרך חינוכית זו מתחילה כבר בילד היהודי הראשון. "תולדות יצחק בן אברהם, אברהם הוליד את יצחק". מסביר רש"י את הכפילות בפסוק בכך, שעשה הקב"ה את דמות דיוקנו של יצחק בדיוק כדמות דיוקנו של אברהם. כך יודע יצחק, שכל עניינו בעולם להיות ממשיכו של אברהם, ודמות דיוקנו של אברהם לא רק ניצבת מולו, אלא ממש מוטבעת בתוכו.

מסיפור זה למדנו, שכדי שדמות דיוקננו תהווה מודל לילדינו וחניכנו, עלינו להיות בעלי שתי תכונות בסיסיות – א. אנשים שאוהבים ומסורים לילדינו, עד שהם יחושו אחדות מלאה איתנו. ב. אנשים שחיים את המסרים שלנו באמת, ומשאירים בליבם רושם חיובי. ויהי רצון, שנזכה להוות דוגמה אישית טובה לילדינו, ויקחו מאיתנו את הדברים הטובים להמשך דרכם!