כוחה של תפילה

הרב עזריאל זילבר , כ"ח בחשון תשע"ח

הרב עזריאל זילבר
הרב עזריאל זילבר
צילום: עצמי

בפרשת השבוע, פרשת תולדות, אנחנו נפגשים עם תפילתם המשותפת של יצחק ורבקה לבנים. "ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא".

דרך חדשה ומקורית בהבנת עניין התפילה נמצאת בכתבי רבנו בחיי על התורה [הוא רבנו בחיי בן אשר, תלמיד הרשב"א, מחבר ספר המוסר "כד הקמח" ויש רבנו בחיי בן ר' יוסף, מחבר חובות הלבבות שקדם לו בכמה דורות]

בפרשתנו נאמר:"ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא". מדייק רבנו בחיי, לכאורה היה על התורה לספר לנו קודם על עקרותה של רבקה, ואח"כ שיצחק מתפלל עליה? ומסביר, שבכוונה שינה הכתוב את הסדר ופתח בתפילת יצחק, לומר לנו שהעיקר היא התפילה, ולא העקרות של רבקה גרמה את התפילה, אלא להפך, הקב"ה יצר עקרות זו כדי לגרום לאבותינו להתפלל. כך מופיע במדרש [תנחומא תולדות ט'] :":מפני מה נתעקרו האימהות... מפני שהקב"ה מתאווה לתפילתם של צדיקים. אמר הקב"ה נאות הן, עשירות הן, אם אני נותן להן בנים אינן מתפללות לפני".

כידוע, היו אמותינו עקרות. אך לא רק שרה רבקה ורחל עליהן נאמר כך במפורש, אלא אף על לאה נאמר :"וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה". ניתן לדייק שלא כתוב סתם "ותלד" אלא צריך פתיחה מיוחדת של רחמה. מדרש זה מופיע בגמרא בקצרה:"אמר ר' יצחק מפני מה היו אבותינו עקורים, מפני שהקב"ה מתאווה לתפילתם של צדיקים".[יבמות סד.] כאן כבר כלולים גם האבות בעקרות.

על אבותינו ואמותינו הקדושים אי אפשר לשאול אם מגיע להם או לא, שהרי ברור שמגיע להם. אלא ודאי שהעיקר היא התפילה.

כיוצא בזה כותב ה"שפת אמת": "אף כי פשוט נראה שיש לאדם להתפלל בשעה שנצרך לבקשה, אבל באמת עיקר מעלת התפילה היא שיכוון לתפילה עצמה ולא לעשות בקשתו. כי אף כשהאדם מבקש על איזה דבר, מכל מקום בעמדו להתפלל יש לו לשכוח צרכיו ולהתפעל בשבחו של מקום. ו(אז) יוכל להיות נענה בתפילתו על ידי שבקשתו גרם לו לבוא לתפילה... שכיוון שעל ידי הצרה בא אל התפילה הוא מחובר לתפילה, ועל ידי זה נענה" .

רבנו בחיי וה"שפת אמת" יוצרים אצלנו מהפך בחשיבה הנכונה על התפילה. אנחנו רגילים לחשוב, שהתפילה היא הזדמנות לבקש מה' על כל מה שחסר לנו. לפי גישה זו, התפילה היא האמצעי להשיג את המטרה, את הבקשה שלי מהקב"ה. אך האמת היא בדיוק ההפך. המטרה היא התפילה. החיבור והדבקות עם הקב"ה. ה' רוצה בתפילותינו, בנשיאת נפשנו אליו, במפגש עם בניו, עם ישראל. כדי להביא את האדם להתפלל, יצר הקב"ה מציאות, שתמיד יהיה ליהודי על מה להתפלל.

הרב אלימלך בר שאול [בספרו "מצווה ולב"] מסביר רעיון זה על פי משל על מלך ועבדו החביב.  משל למלך שהיה מחבב ביותר את אחד מעבדיו. חיפש המלך רעיון, שיוכל לראות ולדבר עם אותו עבד. ציוה המלך, שכל העבדים תוגש להם ארוחתם בחדר אוכל שלהם, חוץ מאותו עבד, שארוחתו תהיה בהיכל המלך. כך יוכל המלך ליהנות מאותו עבד, בבואו לאכול. אף עם ישראל כך. רצה הקב"ה שנבוא אל היכל המלך לבקש על חיינו.

לכן כותב ה"שפת אמת", שכאשר האדם בא לתפילה, עליו לשכוח את צרכיו האישיים, ולהתפעל בשבחו של מקום. ומכיון שהוא מחובר לתפילה, ודבק בקב"ה, מיד נעשית בקשתו.

יש כאלו שמפחדים להתפלל, שמא לא מגיע להם שתישמע תפילתם. מלמד אותנו ה"שפת אמת", שאין לנו ממה לחשוש. תפילתנו רצויה לפני הקב"ה תמיד. העיקר הוא עצם התפילה, זו המטרה. בשעה שהאדם מבין, שבקשותיו אינן עיקר התפילה, אלא צרכיו נוצרו כדי להביא אותו לתפילה, הוא כבר שוכח את צרכיו, ודווקא אז מגיע אל מהות התפילה. בשעה שתפילה מרוממת כזו נשמעת מפיו, אנחנו מובטחים שה' יקבל תפילתו.