טירוף מערכות

חוץ מהעוני, השנאה, הבוגדנות, ההזנחה, הציניות והצביעות, אין לעולם הערבי שום דבר להציע לישראל.

ד"ר מרדכי קידר , א' בכסלו תשע"ח

(צילום: דניאל רצבי)

במדעי ההתנהגות מכירים שני דפוסי תגובה במצב של לחץ או איום המופעל על קבוצה לא מלוכדת: המצב האחד הוא התלכדות סביב מנהיג טבעי המקרין עוצמה, שיקול דעת, תכנון, יכולת להגן על הקבוצה ותחת הנהגתו הקבוצה מתאחדת ומתארגנת למאבק נגד מקור האיום.

המצב ההפוך הוא היעדר מנהיגות, בוקה ומבולקה, סערת רוחות, טירוף מערכות וכל אחד מבני הקבוצה בוגד באחרים, מחפש לברוח מהם ולעבור אל הצד המאיים כדי להציל את עצמו, ומצידו כל שאר חברי הקבוצה יכולים ללכת לעזאזל.

מה שקורה היום בעולם הערבי הוא המצב הזה בדיוק: איראן מאיימת אחרי שבמשך שנים היא מתקדמת לכיוון ברור: השתלטות על העולם הערבי, הגמוניה על המרחב האסלאמי, החזרת שלטון השיעה על המקומות הקדושים לאסלאם ובראשם מכה ומדינה, חיסול המתנגדים ובראשם משפחת המלוכה הסעודית, חיסול מדינת ישראל והצבת איום מתמיד על המערב הנוצרי, "אלאסתכבאר" ("הגאווה") בלשון האייתוללות, כדי שישרת את "אלמואמינין" ("המאמינים" כלומר השיעים).

האיום האיראני קיבל תוקף כפול ומכופל אחרי ששתי מעצמות העל התגייסו כדי לחזק את איראן: ארה"ב תחת שלטון אובמה פעלה במשך שמונה שנים כדי לחזק את השלטון האיראני, להעניק לו את האפשרות לפתח נשק גרעיני (זו המשמעות האמיתית של ההסכם שנחתם בשנת 2015), להעלים עיין מתכנית פיתוח הטילים הבליסטיים שלו, להעניק לו כסף, חוזים כלכליים והתעלמות מהמעורבות שלו במלחמות אזוריות ופעולות טרור סביב העולם.

רוסיה נמצאת עם האיראנים מזה שנים רבות במסכת סבוכה של הסכמים ושיתופי פעולה: אספקת כורים גרעיניים לייצור חשמל המקנים לאיראנים גישה לידע וניסיון בשטח הגרעין, טכנולוגיית טילים, תיאום שוק הגז (רוסיה, איראן וקטר הן שלוש ספקיות הגז הגדולות בעולם) ובשנים האחרונות שיתוף פעולה הדוק במלחמה הנוראה והאיומה המתחוללת על אדמת סוריה בניסיון משותף להציל את משטר אסד, הקצב מדמשק.

לארה"ב ולרוסיה הצטרף גם האיחוד האירופי שמדינותיו עומדות בתור אצל האיראנים כדי לקבל חוזים שיניבו לאירופים חופן של דולרים. חשוב לציין שהיו לא מעט חברות אירופיות ששיתפו פעולה עם איראן גם לאורך שנות הסנקציות הכלכליות שהוטלו עליה. גורמי מודיעין בארה"ב ידעו היטב על הפרת הסנקציות ושתקו, או נכון יותר: הושתקו על ידי הממשל הקודם.

מעצמות כלכליות נוספות השתתפו בחגיגה האיראנית: סין מעולם לא הבינה למה עליה להגביל את הקשרים הכלכליים שלה עם איראן, וגם הודו לא ראתה בעיה גדולה מידיי בקיום יחסי מסחר ענפים עם משטר האייתוללות.

העולם הערבי רואה את תהליך התגברות השיעה האיראנית והדאגה מקיפה אותו היום מעיראק במזרח עד מרוקו במערב, מסוריה בצפון ועד תימן בדרום. לקבוצת המדינות הערביות הדואגות והלחוצות מצטרפות מדינות מוסלמיות סוניות כמו תורכיה ופקיסטן, והלחץ מקיף את כל העולם הסוני, המגיב כמו קבוצה בלחץ, לא בהתאחדות ובהתלכדות אלא בהתפרקות ובטירוף מערכות.

ההתפרקות מתקיימת הן במישור הפנימי והן במישור החיצוני של כל אחת מהמדינות, שכן בתוך כל אחת מהן מתפתח ויכוח על הדרך שבה כל מדינה חייבת לפעול בעת החרום הזו: האם להיכנס לפעולה כלשהי נגד האיראנים  - כלכלית, מדינית או גם צבאית – או עדיף לעבור לצד האיראני כדי להתחבר אליו ולהינצל מגורל מתנגדיו.

קטר החליטה כבר לפני שנים לא מעטות להתחבר עם איראן. יש לקטר ואיראן שדה גז ענק והן מפיקות במשותף את הגז ממנו ומתחלקות ברווחים העצומים. ההתנהגות הזו של קטר מרתיחה את הסעודים באופן שקשה לתאר, שכן קטר היא מדינה ערבית, סונית ווהאבית, בדיוק כמו המשפחה הסעודית, ובכל זאת היא תקעה סכין בגב של הסעודים. הזעם הסעודי על תמיכת הקטרים באחים המוסלמים ועל התנהגות אלג'זירה הוא משני בהשוואה לזעם על שיתוף הפעולה של הקטרים עם איראן.

עיראק, אחרי שארה"ב והמערב שיחררו אותה מהדיקטטורה של המיעוט הסוני בשליטת צדאם חוסין בשנת 2003 ואחרי שהשלטון בה נמסר לרוב השיעי על מגש של כסף מערבי מוכתם בדם חיילי ארה"ב ומדינות המערב, גם היא נפלה ברשת האיראנית תוך בגידה בעולם הערבי הסוני. איראן שולטת באופן ישיר על פוליטיקאים, מפלגות, קציני צבא, מיליציות וחברות כלכליות בעיראק, וחידשה בכך את השליטה שהייתה לה על עמק הנהריים עד שהערבים הביסו את צבאות האימפריה הפרסית הסאסאנית בקרב אלקאדסיה, עיר בדרום עיראק, בין 13 ו-16 בנובמבר שנת 636, לפני 1381 שנים בדיוק. הפרסים לא שכחו ולא סלחו לערבים עד היום הזה על התבוסה ההיא, והשתלטות איראן על עיראק נתפסת בעיני האייתוללות החזרת העטרה ליושנה, צדק היסטורי ונקמת הגורל הפרסי בערבים האנאלפביתים, פראי האדם, כפי שהם ראו אותם מאז ועד היום.

סוריה, עוד מדינה ערבית, שהפכה לגרורה איראנית אחרי שנהרסה על היסוד במלחמת אזרחים עקובה מדמם של יותר מחצי מיליון אנשים, נשים וטף, רובם סונים, שנרצחו זה בידי זה כדי שהשיעה תספח גם את אדמתם לתחום השליטה שלה. כאן האיראנים אסירי תודה לכופרים, הנוצרים הרוסים, שעשו עבורם את המלאכה הבזויה של חיסול מתנגדיהם על נשיהם וטפם.

לבנון, עוד מדינה ערבית עם קבוצה שיעית גדולה, שאולי יש לה כבר רוב במדינה, הן בזכות הדמוגרפיה הגבוהה שלה והן בזכות הבריחה של כל האחרים (מוסלמים-סונים, נוצרים, דרוזים, ועלווים), ושיש לה מיליציה לוחמת וחמושה עד האוזניים – חיזבאללה – שכוחה הצבאי גדול יותר מכוחו של צבא המדינה. לאורך שלושים וחמש השנים האחרונות איראן השתלטה על לבנון והעולם ראה, ידע ושתק.

תימן, עוד מדינה ערבית שיש בה קבוצה שיעית גדולה, מעולם לא הייתה מאוחדת באמת אלא מפולגת על בסיס שבטי, עדתי ואידיאולוגי. המצב הזה אפשר לאיראן להקים בתימן מדינה בתוך מדינה עם צבא גדול וחמוש היטב, שהשתלט על עיר הבירה, סילק לסעודיה את הנשיא וממשלתו, מאיים על הספנות הבינלאומית בים האדום, ובמיצרי באב-אלמנדב – מעבר הכרחי בין אירופה, המפרץ הפרסי (נפט וגז) ומזרח אסיה (סחורות וחומרי גלם).

גם לתוך הרשות הפלסטינית הצליחה איראן להחדיר את השפעתה באמצעות תמיכה בארגוני טרור, הג'יהאד האסלאמי וחמאס. גם תורכיה של ארדוע'אן הצטרפה באופן משביע את רצון האיראנים לקבוצת המדינות שעושות את מה שהאיראנים מצפים מהן.

כך, מדינה אחרי מדינה, הצליחה איראן – למרות שנות הסנקציות הקשות – לפרוס את שליטתה על מדינות ערביות ברחבי ה"משרק" (המזרח הערבי), והכניסה את סעודיה, מצרים, ירדן, האמירויות, ישראל ועוד מדינות מזרח תיכוניות ללחץ. אלא שהלחץ הזה משפיע לרעה על המערכת הפנימית של מדינות אלה, ומה שראינו בסעודיה בשבועיים האחרונים הוא תוצאה של הלחץ הזה.

בתוך המשפחה הסעודית מתנהל ויכוח קשה על הדרך שבה הגיבה הממלכה על האיום האיראני בכלל ועל ההשתלטות האיראנית על תימן, המציבה איום מיידי על סעודיה, והטילים האיראנים ששוגרו לסעודיה לאחרונה לא היו הראשונים. המלחמה בתימן – כמו גם התמיכה במורדים בסוריה שכשלו – עלתה לאוצר הסעודי מאות מיליארדי דולרים, ואם הייתה הממלכה ממשיכה להשקיע כך במלחמות הכושלות בתימן ובסוריה היא הייתה מגיעה לפשיטת רגל בעתיד הנראה לעיין.

המחלוקת הזו נפגשה עם מחלוקת אחרת על ירושת השלטון. יורש העצר, מוחמד בן המלך הנוכחי סלמאן, הוא בחור צעיר בן 32 (יליד 1985), חסר ניסיון בניהול המדינה, הצבא והפוליטיקה, שמינויו השאיר מאחור הרבה בני דודים, מבוגרים בהרבה שנים ממנו ומנוסים הרבה יותר ממנו בניהול, במדינאות ובכלכלה. בחברה מסורתית שבטית, הגיל, הניסיון ותכונות הבגרות והבשלות הנפשית הן מה שהופך את האדם למנהיג מקובל ולגיטימי. לכן מוחמד בן סלמאן אינו מקובל ולגיטימי בעיני רבים מבני דודיו וייתכן שהם הכינו מהפכת חצר נגדו. הוא הקדים, עצר חלק מהם, חיסל כמה והפיל את המרד בעודו באיבו.

ללא ספק, הלחץ על סעודיה מכיוון איראן מערער את יציבות הממלכה הסעודית, כמו שהוא מוציא לאור היום את המחלוקות הפנימיות בלבנון, שהביאו להתפטרות סעד אלחרירי. גם בעיראק הדברים אינם מתנהלים על מי מנוחות, כי גם בה יש ויכוחים עזים לגבי המעורבות האיראנית בנעשה בתוך המדינה.

כתוצאה מטירוף המערכות, הפנימיות והבין ערביות, קראה סעודיה לכינוס חירום של שרי החוץ של הליגה הערבית, האמור להתקיים ביום ראשון הקרוב, 19 בנובמבר. לכולם ברור מה יכולה לעשות הליגה הערבית: כלום, שכן ארגון משותק זה לא הצליח להציל אפילו סורי אחד, עיראקי אחד, תימני אחד, לובי אחד, אלג'יראי אחד או סודאני אחד, בכל שנות מלחמות האזרחים העקובות מדם שהתנהלו במדינות אלה.

אחד המגיבים הערבים כתב באירוניה: "הו הפרסים!! היזהרו והישמרו מהמבול שייפול עליכם מהאויבים, המסוכסכים זה עם זה, המטילים מצור זה על זה. זוהי הבורות הפוליטית אשר החלישה את האומה". נראה שהכותב הוא קטרי, המזלזל בסעודיה שהטילה על קטר את המצור הנמשך כבר חודשים ארוכים, וגם הוא מסמל את הפירוד בקרב המדינות הסוניות.

יש בישראל רבים שקוראים לממשלתה למהר ולהיכנס לברית "המדינות הסוניות המתונות", כי "ישראל איננה הבעיה, היא הפיתרון". הקריאה הזו מבוססת על חוסר הבנה עמוק של המערכת הערבית והיעדר כל מושג על המתרחש בקרב העמים המקיפים את ישראל.

המסקנה היחידה שישראל חייבת להסיק מהתמונה העגומה הזו היא ברורה כשמש במדבר הצחיח: אין לישראל על מה ועל מי לסמוך בעולם הערבי הסוני, המפורק והמפורר אל מול האיום האיראני. הערבים בוגדים זה בזה, חלקם מחוברים לאיראן בכל נימי נפשם, אז הם יהיו נאמנים להסכם כלשהו שיעשו עם היהודים? הם אולי יבקשו מישראל שתושיע אותם מהמפלצת האיראנית, אבל אחרי שישראל תעשה זאת במחיר אדיר של בניה ובנותיה, אזרחיה, תשתיתה ועריה, "הציר הסוני המתון" יתייחס אלינו בדיוק, אבל בדיוק, כמו לכורדים בעיראק אחרי שאלה שפכו את דמם של יותר מאלף לוחמים ולוחמות כדי להושיע את הערבים מדאע"ש: זרקו אותם ואת שאיפות העצמאות שלהם לפח האשפה של הפוליטיקה הקטנה, האינטרסנטית, הצינית והבוגדנית.

זה בדיוק יהיה גורלה של ישראל אחרי שיסתלק האיום האיראני משאריות העולם הערבי, ההרוס, המסוכסך, פושט הרגל ואובד הדרך. אסור לישראל לשלם אפילו פרוטה שחוקה אחת עבור שלום עם עולם הרוס כמו העולם הערבי. אפילו לא סנטימטר מרובע אחד תמורת נייר חסר ערך שכתובה עליו המילה שלום. ישראל צריכה לשאול את הערבים שאלה אחת ויחידה: מה אתם נותנים לנו תמורת הסכמתנו לעשות שלום עימכם?

התשובה ברורה: חוץ מהעוני, השנאה, הבוגדנות, ההזנחה, הציניות והצביעות, אין לעולם הערבי שום דבר להציע לישראל, כי אין לו שום דבר חוץ מהתכונות הללו. עצוב, אבל זו האמת על השכנים של ישראל, וכאשר אנחנו, הישראלים – מראש ממשלתנו עד אחרון אזרחינו – נבין זאת, נוכל להתנהל באופן נכון יותר עם שכנינו.