הצהרה ליהודים, צרה לערבים

יוסי אחימאיר , ב' בכסלו תשע"ח

יוסי אחימאיר
יוסי אחימאיר
עניין אישי

ים של מלים, אמירות, מאמרים, נאומים והצהרות, הציף אותנו בעת האחרונה סביב ציון מאה שנה להצהרת בלפור.

כמעט לא זכור מסמך היסטורי כמו אותו מכתב קצר, שהפקיד שר החוץ הבריטי בידי הלורד רוטשילד, פתח דף חדש בתולדות העם היהודי, וממשיך עד היום להסעיר את הרוחות. מאה שנה לאחר האישור הבריטי והבינלאומי להקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ-ישראל, ההצהרה הזו ממשיכה להקציף את ערביי הארץ, ארגוני הטרור והעולם המוסלמי-קיצוני, כאילו רק אתמול ניתנה.

ההתקפות עליה, ועל מעניקת ההצהרה, בריטניה, חסרות רסן ממש. הן עולות מרמאללה ומעזה, מהאנטישמיים בכל רחב העולם ומאירגוני החרם על ישראל, ממפגינים שונאי ישראל בלונדון עצמה ובמקומות אחרים, אבל גם מח"כים ערביים, מוועדת המעקב וממערכת "הארץ".

בערי יו"ש הערביות שורפים בובות בדמות הלורד בלפור, דורשים התנצלות מבריטניה ואף מאיימים בתביעות משפטיות נגדה, מקללים ומחרפים את ישראל. אין טעם למחזר כאן את דברי הבלע המוטחים בעם היהודי, במדינתו ובתומכיה. במקרה הזה, הזמן לא עשה את שלו. יתר על כן,  ארבעת הדורות שחלפו מאז נחתמה הצהרת בלפור, מוכיחים כי האיבה לעם היהודי ולמדינתו לא רק שלא שככה, כי אם גברה. בעיקר בקרב שכנינו ה"אוטונומיים". אילו חשו רק קיפוח, איפה ואיפה, אולי אפשר היה להבינם. אבל הזעם שלהם גואה כנגד עצם קיומה של מדינה יהודית-ציונית, שבקרוב תציין 70 שנה להיווסדה.

חגיגות המאה להצהרת בלפור הבליטו, אם בכלל היה צורך בכך, את עומק השנאה כלפינו, את אי הנכונות להכיר בישראל ואת אי התקבלותה על-ידי הגורמים הקיצוניים בקרב הערבים, אבל בעיקר את התיסכול הערבי כנגד הכישלונות שלהם עצמם לאורך כל אותה תקופה ארוכה. ישראל, שראשית התגשמותה היתה בהצהרת בלפור, היא מן המדינות המתקדמות ביותר בעולם. מנגד, העולם הערבי עסוק כל כולו בשפיכות דמים הדדית, כאשר גרורות של הטרור האיסלאמי מגיעות אל מרחבי תבל וגובות מחיר דמים קשה בניו-יורק, בפאריז, ובערים אחרות.

 *     *    *     *

אבל, הפלא ופלא, נשמעו גם כמה קולות שונים, בודדים, ולאחד הקולות האלה ברצוננו להעניק כאן את הבימה, וזאת באדיבות מכון ממר"י, שקשוב לכל רחשי הלב בעולם הערבי ומתרגם מאמרים המבטאים הלכי רוח חושפניים ומעניינים. מה חבל שהחומר המתורגם הזה, ממקורות ערביים, כמעט שאינו מובא לידיעת הציבור בישראל, שהרי רק הודות לקריאתו ניתן לרדת לעומק המחשבה הערבית שבדרך כלל שוטמת את ישראל, ומביעה הלכי רוח אנטישמיים חריפים.

עות'מאן מירגאני הוא עיתונאי סודאני הכותב יומון "אל-שרק אל-אוסט", אשר פירסם מאמר נגד הנהי הערבי והפלסטיני נוכח ההצהרה. הוא קרא לבחון לעומקן את הסיבות שהביאו את ישראל להישגים ואת הפלסטינים והערבים למצבם כיום. לדבריו, הפלסטינים החמיצו הזדמנויות, שגו בקריאת המציאות ושקעו בהתנצחויות פנימיות, במקום להתלכד ולהגדיר יעדים, כפי שעשו הישראלים, כדי להגיע הישגים. להלן קטעים מתורגמים מהמאמר:

"בערבית הצהרת בלפור לא מוזכרת מבלי שיוצמד אליה התואר 'האומללה'. ההצהרה בוודאי היתה אירוע אומלל וקטסטרופלי עבור הפלסטינים, אסון לערבים ונקודת מיפנה בהיסטוריה של האזור, שהביאה יחד עימה אסונות, מלחמות ו'נכבות'... ביום השנה המאה להצהרת בלפור אפשר לכתוב קינה, שתיתוסף לשורה ארוכה של קינות שנכתבו עליה לאורך השנים, אך האם זה מה שנדרש? האם הדבר ישנה משהו במציאות? קולות רבים שנשמעו דורשים מבריטניה להתנצל על ההצהרה, ועל מה שגרמה לפלסטינים ולאזור, דבר שממשלות בריטניה [לדורותיהן] מסרבות לעשות עד לרגע זה.

הדרישות הללו מלוות הפעם בהבעת זעם לאחר שראשת ממשלת בריטניה, תרזה מיי, החליטה להפוך את יום השנה המאה לאירוע חגיגי, אליו הוזמן ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו. בתגובה לדרישות שבריטניה תתנצל, אמרה מיי, כי היא תחגוג את האירוע ברוב פאר וכי היא גאה בתפקיד שמילאה בריטניה בהקמת ישראל. צעד מתגרה זה התקבל בגל של זעם בקרב הפלסטינים ובביקורת מצד גורמים בבריטניה... ייתכן, שהחגיגה של מיי אומרת הרבה על אופן החשיבה ועל מעמדה של ראשת הממשלה הבריטית, אך היא אומרת הרבה יותר על מצבם הנוכחי של הערבים. שכן, בריטניה איננה היחידה שרואה את אובדן הדרך של הפלסטינים ואת חולשת הערבים ומבינה את מאזני הכוח באזור.

לנוכח ראייתה המציאותית, בריטניה אינה מרגישה שהיא עלולה להינזק מהתגאותה בהצהרת בלפור או בתפקידה בהקמת ישראל. היא גם לא רואה סיבה להתנצל. האמת המרה והנוראה יותר, היא, שגם אם בריטניה תואיל בטובה [לפרסם] הודעת התנצלות, הרי שהדבר כלל לא ישנה את המציאות המרה, כיוון שמציאות זו לא יכולה להשתנות מפירסום הודעות, אלא מתוך רצונות [כנים] שאינם קיימים היום.

ממשיך העיתונאי הערבי וכותב במאמרו: "במקום [לכתוב] קינות, יש צורך לעצור לביקורת עצמית, לבחון את המצב שנוצר במאה השנים מאז פורסמה הצהרת בלפור, ולחקור ברצינות את הסיבות [לכך], בתקווה להפקת לקחים. מה השיגה ישראל ולאן היא הגיעה, ומה השיגו הפלסטינים והערבים בעניין הבעיה [הפלסטינית], שאין הצהרה ערבית, שלא מתארת אותה כ'גורלית', 'מרכזית' או בביטויים אחרים, שכבר נהפכו לריקים מתוכן ממשי. יש מי שיאמר, שישראל נתמכה על-ידי המעצמות, דבר שהוא נכון ואין ויכוח לגביו. אולם, גם הערבים נתמכו על-ידי בעלי ברית חזקים במהלך ההיסטוריה שלהם. הפלסטינים זכו לתמיכה רחבה בזירה הבינלאומית יותר מזו לה זכתה ישראל. ההבדל להערכתי הוא, שהישראלים נשארו מרוכזים במטרותיהם וניצלו את כל יכולותיהם להשגתן, בשעה שהפלסטינים ויתר הערבים נפוצו לכל עבר ושקעו בסיכסוכים בינם לבין עצמם, שלא ניתן לומר כי ישראל היתה הסיבה לכולם.

"הפלסטינים יותר מהאחרים צריכים לעשות חשבון נפש לנוכח שורה ארוכה של הזדמנויות שהוחמצו, הבנה שגויה [של המציאות] ופילוגים, שהגיעו עד כדי לחימה, חיסולי חשבונות והתנקשויות. למרות כל האימרות והסיסמאות שנשמעו פעם אחר פעם [שהענין הפלסטיני הוא] 'העניין הערבי הראשון במעלה', הרי שבסופו של  דבר, העניין יישאר  שלהם [בלבד]. כך שאופן התייחסותם [של הפלסטינים] אל העניין, התפקיד של מנהיגיהם בעניינו, [ומידת] התלכדותם סביב המטרה, הם שיהוו זרז או גורם מעכב בעבורם ובעבור כל אלה התומכים בהם ומגלים סולידריות לזכויותיהם.

קצרה היריעה מלהכיל דיון בכל הצעדים השגויים [שנעשו], או סקירה היסטורית מקיפה של הסכסוכים והפילוגים הרבים, שהזיקו לפלסטינים ולעניינם. אולם, די להצביע על מה שקרה מאז הסכם אוסלו ועד היום, או על הסיכסוך בין הרשות הפלסטינית לבין תנועת חמאס בשנים שלאחר השתלטות חמאס על עזה, שפגע בפלסטינים. הפלסטינים שילמו מחיר יקר מכל הבחינות כתוצאה מסיכסוך זה, עד שלאחרונה הם חתמו על הסכם פיוס בקאהיר לאחר ניסיונות תיווך ערביים ולחצים, שנבעו מהמצב באזור.

רבים חוששים שהסכם זה לא יחזיק מעמד זמן רב נוכח העמדות ושיקולים השונים בין הצדדים ולאור ההיסטוריה הפלסטינית רוויית הפילוגים". ומסכם אותו עיתונאי ערבי אמיץ את מאמרו: "יום השנה להצהרת בלפור עשוי להיות הזדמנות לביקורת עצמית, בחינה של כל טעויות העבר, שתרמו למצב אליו הגענו. הפלסטינים לפני כולם צריכים לעצור ולהבין, כי יש להם צורך דחוק לאחד את השורות ולהגדיר את יעדיהם, במיוחד בזמן שבו מהמרים על השלום ומתגברים הדיבורים על מה שמכונה 'עסקת המאה'!".

   *     *     *    *

ואחרי כל הדברים המאלפים הללו עלינו לזכור ולהכיר גם אנחנו, כי לא בהצהרת בלפור ולא בהחלטת החלוקה מ-1947, ולא בזכות ניירות אחרים שהופרחו לחלל האוויר המזרח-תיכוני, קמה מדינת ישראל. בריטניה עצמה התנערה עד מהרה לא רק מהצהרת בלפור, אלא גם משאר המחוייבויות שהטילה עליה הקהיליה הבינלאומית, כבעלת המנדאט על ארץ-ישראל. ההצהרה ניתנה לנציג העם היהודי, אבל המדיניות בפועל, בשטח, כוונה כל כולה לטובת הערבים, עד כדי שימת מכשולים בדרך להגשמת הרעיון הגדול שבהצהרת בלפור. כתוצאה מכך, חווינו מאה שנה של טרור ודמים, של מלחמות קשות ומאבקי דמים.

הדרך לעצמאות עברה בסופו של דבר לא על גשר של נייר כי אם על גשר של ברזל. המחתרות העבריות בטרם קום המדינה, צה"ל ושאר זרועות הביטחון מאז הקמתה, הם שהבטיחו את מימוש הרעיון של "בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל". וגם הדרך לעתיד, לאבטחת ביטחונה של המדינה, עוברת לא באו"ם ולא בבירות המערב, כי אם בפיתוח עוצמתנו הצבאית והטכנולוגית, שיתנו מענה לכל איום שינסו שוב לממש נגדנו, בגבול לבנון-סוריה, בגבול רצועת עזה וסיני, מתוך השטחים המשוחררים, וגם כנגד ניסיונות לערער את היציבות מבית.

לפני מאה שנה גם הגיעה לקיצה האפופיאה של אירגון ניל"י. רשת הריגול שפרש נגד השלטון הזר התורכי על מנת לסייע לצבא הבריטי לשחרר מידיו את הארץ, הקרבת אנשי ניל"י ותעוזתם, היה להם חלק רב בנכונות ממשלת בריטניה להעניק את הצהרת בלפור לעם היהודי. סיסמת ניל"י תקפה גם בתקופתנו לאמור: "נצח ישראל לא ישקר" וגם "אם אין אני לי מי לי". עם ישראל חייב כתמיד להיות דרוך ומוכן לכל מצב. לא לסמוך על חסדי גויים, כי אם לסמוך על כוחו שלו, לפתח את עוצמתו ולהדק את אחדותו הפנימית.

פורסם במדור "בפתח הגיליון" של רבעון "האומה", מספר 208, שיצא זה עתה לאור.