אומנות הניחום

המלבי"ם, חז"ל ואבי האסירים ורב המצורעים רבי אריה לוין, כולם ידעו כיצד נכון לתת מזור לאדם הסובל, לא כך רעי איוב

הרבנית מלכה פיוטרקובסקי , ד' בכסלו תשע"ח

הרבנית מלכה פיוטרקובסקי
הרבנית מלכה פיוטרקובסקי
צילום: Oren Nahshon / FLASH90

משחשך עליו עולמו, שואף איוב להבין את פשר ייסוריו הקשים. תהליך חשבון הנפש הפנימי שהוא עשה בינו לבין עצמו, מוביל אותו לדחיית האפשרות שהאסונות הקשים הפוקדים אותו הינם עונש על מעשיו הרעים,

איוב מתעקש שהוא לא עשה חטא, או צירוף חטאים, כל כך חמורים, שכעונש על עשייתם הוא קיבל את ייסוריו הקשים. משום כך הוא מסרב נחרצות לקבל את 'הזמנת' רעיו לחשוף את חטאיו, כסיבה לייסורי התופת שהוא חווה. 

לא ברור מדוע חשבו הרעים שדרישתם מאיוב פעם אחר פעם להתבונן בחטאיו, אמורה להעניק לו נחמה?! האם תוכחתם החוזרת ונשנית אמורה להרגיעו? לתת מזור לסבלו? האם מישהו מאיתנו שפקד אותו אסון מטלטל, היה מוצא מקור אנרגיה להמשך חייו בהאשמת חבריו הקרובים שייסוריו הם פרי מעשיו הרעים?!

בשומעו את אליפז התימני מטיח בו: "כָּל יְמֵי רָשָׁע הוּא מִתְחוֹלֵל..." (טו, כ) - "וַיַּעַן אִיּוֹב וַיֹּאמַר: שָׁמַעְתִּי כְאֵלֶּה רַבּוֹת מְנַחֲמֵי עָמָל כֻּלְּכֶם: הֲקֵץ לְדִבְרֵי רוּחַ אוֹ מַה יַּמְרִיצְךָ כִּי תַעֲנֶה" (טז, א-ג). בצר לו, זועק איוב: "אינכם מנחמים אותי, כי מה זו נחמה אליי לאמר שחוטא אני, וראויה צרתי אלי?! אחר שצדיק אני בעיני - אינכם מנחמים אותי!" (אלשיך לפסוק א).

"אתם דומים כמי שאינו יכול לנחם בדברים המתיישבים על הלב, וירבה דברים, עד שיעמול המתנחם מלהשיב ומוכרח לשתוק, ובזה חושבים שנחמו אותו!" (מלבי"ם לפסוק ב). כמה צער, כאב, עגמת נפש ופגיעה עמוקה ניתן היה למנוע לו הקשיבו חברי איוב להנחיית רבי שמעון בן אלעזר: "אל תרצה את חבירך בשעת כעסו, ואל תנחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו..." (משנה, אבות ד יח).

ניחום אבלים ועידוד בעת צרה דורשים רגישות אנושית עמוקה. דיוק הדרך הנכונה לרומם רוחו של אדם - הינו מעשה אומנות. החפץ בטובת רעהו, יברור את מילותיו בקפידה וישתמש בהן רק בזמן, במקום ובמציאות שבכוחן להיטיב, לנחם, לחזק ולהעניק כוחות.

רבי אריה לוין זצ"ל, ה'צדיק הירושלמי', שנודע כ'אבי האסירים' ו'רב המצורעים', היה אומן הרגישות האנושית והיכולת לחזק. בהתייחסו להנחיית רבי שמעון, הוא כותב (בפירושו למשנה, שם): "כל אלו המוסרים והנהגות בחברה, לעשות כל דבר בעתו! אמר: שלא ירצו את חברו בשעת כעסו, ...כי בשעת הכעס, אין טבעו של אדם להתרצות, ואולי יכעס יותר. ואמר: ואל תנחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו - שיחשדך כאילו אינך דואג, למה שקרה לו. ולא דיי שלא ינוחם... אלא שעל ידי זה יגדל צערו ודאבון נפשו, שיאמר בלבו: '...ויותר היה תנחומים לפניו אם היה שותק', כי אז היה חושב המתאבל בלבו, כי רעהו העומד לנגדו, נוטל חלק אחוז מצערו... ועל כן דבר אין בפיו".

מי יודע כיצד היה מתפתח ספר איוב, לו 'הקשיבו' רעיו לעצת הרב לוין זצ"ל, והמשיכו לנהוג בכל משך השהות בביתו, כמתואר: "וַיֵּשְׁבוּ אִתּוֹ לָאָרֶץ שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת לֵילוֹת וְאֵין דֹּבֵר אֵלָיו דָּבָר כִּי רָאוּ כִּי גָדַל הַכְּאֵב מְאֹד" (ב, יג).

מתוך הפרק היומי בתנ"ך