מה אומרים כשמתלכלכים בצבע?

הרב נתנאל יוסיפון , י' בכסלו תשע"ח

הרב נתנאל יוסיפון
הרב נתנאל יוסיפון
עצמי

מאז ומעולם, נזהרו צדיקי ישראל במהלך הדורות בממון זולתם. מבין הנזהרים, היו שבלטו במיוחד במידה זו. ומבין הבולטים, בלט רבי איסר זלמן מלצר, זקן ראשי הישיבות, ומחבר סדרת הספרים 'אבן האזל', (שיום ההילולא שלו חל ב- י' כסלו).

מספרים, שפעם בעת שהרב הלך כשמחשבותיו תפוסות בלימודו, הוא נכנס בטעות לתוך בור סיד, והצבע הלבן דבק בבגדיו. מיהר אליו בעליו של הבור, ומיד ביקש ממנו הרב סליחה על הסיד שדבק בבגדיו... (סיפורי צדיקים עמ' 237).

ועוד מספרים, כששב רבי איסר זלמן מלצר בערב שבת קודש, מבית המרחץ לביתו, נזכר שמחמת חוסר מקום בתאו, נאלץ להניח את בגדיו גם בתא הסמוך. החליט הרב, שכיוון שהשתמש בשני תאים, הרי תפס מקום של אדם אחר, ועליו לשלם לבעל המרחץ כרטיס נוסף.

ראה אחד מתלמידיו את צערו, והציע ללכת במקומו לשלם לבלן. אולם ר' איסר זלמן דחה את עזרתו באומרו: "הרי דין מפורש הוא כי הגוזל מחברו לא די לו שישיב את הגזילה, אלא שעליו גם לפייסו. אם כן, מחוייב אני בעצמי לעשות כן".

ועוד מספרים, שבימי מלחמת השחרור ירדה פעם הרבנית לקנות נפט בתור לחלוקת נפט. המוכר הבחין בה, ומתוך דרך ארץ כלפיה קרא לה לעמוד בראש התור. משראה רבי איסר זלמן שאשתו שבה לאחר זמן קצר, שאלה לפשר העניין, והתברר לו שקיבלה נפט בלי תור.

"זו גניבה, גזל זמנם של אחרים", אמר לה. "לכי מייד, החזירי את הנפט ועמדי בתור כמו כולם".

ביטוי לבשורה הגדולה, שמבשר עם ישראל לעולם כולו, בעניין הזהירות בממון הזולת, אפשר למצוא בפרשתנו. כשאבינו יעקב מגיע לחרן, הוא מוצא שם אבן גדולה על פי הבאר, ושלושה עדרי צאן רובצים סביבה. לשאלתו, מספרים לו רועי הצאן, שרק כשמתאספים כל העדרים גוללים את האבן מהבאר. 

בכך, נרמז יעקב לאופיו של המקום אליו הגיע. זהו מקום של רמאים. הם חוששים מגניבות מים, ולכן שמו אבן גדולה, שתחייב את כולם לשאוב מים רק בפיקוח הדדי. זה מקום שלא רק שאינו נזהר בממון הזולת, אלא גם מקובל בו ליטול איש ממון רעהו.

בהמשך אף סובל יעקב ממנהגי מקום זה, כשלבן ה'ארמי' (אותיות – 'רמאי'), נתלה במנהג המקום כדי להצדיק את מעשה רמאותו בתתו ליעקב את לאה במקום רחל – 'לא יעשה במקומנו, לתת הצעירה לפני הבכירה'.

אולם, מיד כשיעקב מגיע לחרן, הוא גולל את האבן הגדולה, ומשקה את צאן לבן. בכך, שובר יעקב את הטאבו המקומי. מעתה, יש כאן אדם שאי אפשר לפקח עליו, שהרי בכוחו לגול את האבן לבדו. אדם זה, ילמד את כל הסביבה את מידת האמת וינחיל לכולם את הזהירות בממון הזולת. הוא ישתמש במים רק בצדק ואמת, וכולם יסמכו עליו בעיניים עצומות.

במידה זו, דבק יעקב בכל שנותיו בחרן, ועל אף רמאותו של לבן. הוא שומר על העדר במסירות עצומה, ומגן על ממונו של לבן בחירוף נפש – "זה עשרים שנה אנוכי עמך... טרפה לא הבאתי אליך, אנוכי אחטנה, מידי תבקשנה...".

ויהי רצון, שנזכה להידבק במידותיהם של הצדיקים, ולהזהר בממון זולתנו!