זה כבר לא הוויכוח

אני חייל מילואים פעיל, אוהב ומכבד את צה"ל, אך התנהלות הימים האחרונים מחייבת לומר בכנות ובכאב את הדברים

אסף יפין , ט"ו בכסלו תשע"ח

אסף פיין
אסף פיין
צילום: עצמי

התנהלות צה"ל בפיגוע ליד מגדלים ובאירועים נוספים מטילה ספק ביכולתו הנפשית להתמודד עם אתגרי התקופה. שינוי אמוני, תודעתי ומעשי הוא כבר עניין של הישרדות.

אני חייל מילואים פעיל, אוהב ומכבד את צה"ל, אך התנהלות הימים האחרונים מחייבת לומר בכנות ובכאב את הדברים:

מאז הפיגוע האחרון במערה, מסתובבים אנשים רבים עם תחושת זעם ותסכול. לא כל כך על הערבים, שעשו את מה שהם רגילים לעשות כבר מאה שנה, אלא כלפי התנהלות צה"ל והמשטרה.

היה פה שיתוק חמור, בעל מספר מרכיבים, שכל אחד מהם לבדו אמור להוציא אלפים לרחובות או לפחות להדיר שינה מעינינו:

ההתמהמהות המדאיגה מלהגיע להצלת ילדים שאומרים וידוי וזועקים 'שמע ישראל', המשא ומתן המשפיל והמביש שניהלו קציני צה"ל עם התוקפים שקיבלו יחס דיפלומטי, ובניגוד לכך - החקירה באזהרה של ההורים המגנים הגיבורים שהצילו חיי אדם, והחמור מכל – אפס (!!!) המעצרים, אפס התגובה (למעט מחבל אחד הרוג, לא מאש צה"ל) ואפס המחיר ששילמו שאר התוקפים על מעשיהם הנוראיים.

כבר 3 ימים עברו מאז ההתקפה. התוקפים עודם יושבים בבית קפה, מריצים צחוקים, מחליפים חוויות, מספרים איך זרקו סלעים על ילדים בני 13 שחיכו באימה למותם, נזכרים בצרחות הילדים ובבכיים ונקרעים מצחוק, מראים זה לזה את האקדח ואת הציוד הגנוב, וכולם מתפקעים מצחוק על גאוותם של ישראל שניטלה מהם (חלקית) וניתנה לבין האומות.

ולבסוף, ההשלכה החמורה, המשפילה והמסוכנת של כל אלה על שאריות פירורי ההרתעה שלנו.

שנים אנו מתווכחים. על ימין ועל שמאל, על מדינה יהודית ומדינה חילונית, על נץ ועל יונה. תמיד התווכחנו על צעד כזה או אחר. היו הצלחות והיו גם מחדלים. אך התחושה היתה שאחרי כל הוויכוחים והביקורת, יש לנו צבא שבסך הכול אפשר לסמוך עליו שברגע האמת הוא ידע להשיב מלחמה.

לאט לאט משהו השתנה.

צה"ל עושה המון דברים נפלאים ומשקיע המון בהגנתנו, במעשים הידועים לנו ושאינם ידועים לנו. אנו חייבים לו את קיומנו הריבוני פה במדינה. אך מסדרה של אירועים בשנים האחרונות, מתברר שבתחומים מסוימים הצבא לא רק שלא פועל 'לפי תפיסות הימין', אלא לא פועל באופן נורמלי לפי כל קנה מידה אנושי.

תמונות חוזרות ונשנות של חיילים בורחים מנערים זורקי אבנים, חיילים זוחלים על הרצפה כשהערבים מסביב מתפקעים מצחוק, ההשפלות של צוק איתן ושל מלחמת לבנון השנייה (ואכמ”ל), ועוד מקרים קשים שבהם פעל צה"ל באופן הססני, מבולבל, חדור פחד ונטול נחישות, מחדדים את ההבנה שאנו כבר במשחק אחר. ריבוי המקרים מלמד שלא מדובר על מחדל טכני או על תקלה זמנית, אלא על חוסר פנימי ומהותי הנובע ממטען ערכי בעייתי. אומנם יש לנו חיילים מקסימים, גיבורים ומסורים, המוכנים לסכן את עצמם ולמסור את נפשם למען עם ישראל, אך הבעיה היא לא אצלם אלא בראש, תרתי משמע.

הראש – המנהיגים. הראש - צורת החשיבה והאידאולוגיות, ותפיסות שאינן מאפשרות ניצחון על אויב אכזרי במזרח התיכון. במקרה הטוב - תפיסה שאין צודק ולא צודק במאבק בינינו לבין הערבים, כי 'כל אחד והאמת/הנרטיב שלו', ועל כן אין עניין 'לנצח' את העם המתחרה וגם לא מוסרי להכותם בצורה ניצחת וקשה. הדבר המוסרי היחיד הוא לשמור על הסדר ולמנוע פיגועים, ולעשות זאת בפינצטה דקיקה ועם השגחה צמודה של נשות 'מחסום וואטש'.

במקרה הגרוע - לדעת חלק מהקצינים, אנו צבא שכובש את אדמתם של הפלסטינים ועלינו לסגת משם, ועל כן תפקידנו הוא רק לשמור בינתיים שלא יהיו פיגועים ושלא נחמם את הגיזרה. לא גישה שמשיגים איתה כבוד פה באיזור. ולא דיברנו על האנרגיה הרבה שמופנית בצה"ל לקידום 'השירות המשותף' ולמלחמה ב'הדתה'. כל אלה דברים המעלים חשש ממידת ריכוזו ופניותו הנפשית של צבא כזה להיות כוח חזק, ברור ומרתיע שלא מתעסקים איתו.

מול צבא זה ניצבים דאע"ש, החיזבאללה והחמאס שלא סובלים משום תסביכים כאלה. הם מלאי אכזריות וחדורי אמונה ומטרה ברורה. מול זאבים אלה לא יעמדו ההססנות והבלבול, ומועלה החשש מהצפוי לקרות במלחמה עתידית.

מחאה המונית ציבורית על השיתוק של הימים האחרונים, מחאה שתבהיר שהעם לא מקבל את הפשע הזה והוא דורש ומסוגל להתנהגות של גבורה, עוצמה וניצחון, היא פעולה מתבקשת.

אך מעבר לכך, עלינו לעבוד על 'שינוי ראש'.

במצב הקיים, החלפת ההנהגה של עם ישראל להנהגה עם חוט שדרה אמוני, היא כבר לא רק צורך 'דתי', אלא צורך בטחוני-קיומי. הנהגה כזאת יכולה לתת תקווה, לתת כיוון ודרך, לתת כוח ומוטיבציה, מצפן וקוד אתי מוסרי אמיתי.

כדי להעמיד הנהגה כזאת, ראשית, עלינו להתחיל מהראש, מהלימוד, מהתודעה, מבניית האמונה בהשם מעבר לרמת הסיסמאות, הצ'ופרים ורמת הגן, אל הרמה המעמיקה, הכנה, המשמעותית והמחייה שנמצאת בספרי גדולי ישראל. במי אנחנו מאמינים? מי אנחנו? מה תפקידנו? מה אנו עושים פה? מה מוסרי ונכון לעשות?

עם זאת, אסור לנו להישאר ברמת התודעה והלימוד בלבד. איננו סמינר למעיינים, אלא עם-חי, מוצב ארצה, ממלכת כהנים. שינויים בעולם אומנם מתחילים ברמה המחשבתית, אך יורדים לחיי המעשה.

בניית ציבור הולך וגדל של אנשים בעלי תרבות ארץ-ישראלית תורנית אמיתית, בעלי גבורה וחוט שדרה, אנשים המכבדים את התנועה הציונית, אך אינם משועבדים מחשבתית למערכת הערכים שלה ומסוגלים להרים את הראש הלאה ליעודי ישראל המלאים. אנשים שחיים לפי התורה ופועלים תוך שיח קשוב ודיאלוג מעמיק עם המציאות והתרבות הנפוצה, ומחוברים גם לחלקי התורה שלא זכו מספיק להכרה שהם חלק ממנה, (כגון מניעת עוולות חברתיות, רגישות אנושית, שמירת הבריאות ואיכות הסביבה),

אך כדי ליצור שינוי מהותי יש לבנות מסגרות וכלים ציבוריים שיחוללו שינוי מהותי, יש לבנות תשתיות מעשיות למדינה ישראלית כדי שתהפוך ממדינת היהודים למדינה יהודית, תנועת תשובה שלא תעסוק רק בהחזרת היחידים אלא גם בהחזרת הציבוריות והממלכה לדרך של תורה, תנועה שתחקור ביסודיות, תתכנן ותנחיל כבר עכשיו דרך חיים מעשית ומוטמעת בשטח על פי התורה-בתחומי חיים שונים ותוביל את העם בדרך מלאת חיים, קדושה ושמחה. ישנן כבר תנועות כאלה. עלייתן וחיזוקן הם אינטרס של כולנו.