אחד ממיליון
אחד ממיליון

יום המורה הוא הזדמנות נהדרת להרהר אודות מניעי הנשירה של מורים מההוראה בישראל.

כידוע עשרה קבין של קשיים תעסוקתיים ירדו לעולם ותשעה מהן נטלה מערכת החינוך, כמפורט בדוח הנשירה המסכם והבהיר: נשירה מהוראה בישראל: מיהו המורה הנושר? וכיצד המערכת החינוכית מתמודדת עם התופעה.

אנחנו יודעים שבגדול אחד מכל ארבעה מורים ינשור ממערכת החינוך בתוך חמש שנים. השאר כבר יחזיקו ככל הנראה מעמד זמן רב.

הפער בין דרישות המערכת לשכר בעיקר כלפי מורים מתחילים הוא בלתי נתפס עבור רבים מהם:

כל מחנך יודע שמלאכת החינוך דומה לבור ללא תחתית מבחינת שעות הזמן הרבות שהיא דורשת:

שיחות עם ההורים אל תוך הלילה. בדיקת מבחנים. הכנת שיעורים. זמינות מתמדת.

מעבר לכך רק מי שעמד מול כיתה של 35 תלמידים יום אחר יום יודע באלו כמות משאבים מטורפת מדובר:

המשימה היא לא רק לצאת מהכיתה בחתיכה אחת אלא גם לעניין ולרתק אותם. חושבים שאתם מסוגלים? שיהיה לכם בהצלחה!

בוודאי שיש עוד מקצועות במשק שתובעניים ושוחקים: אחיות במשמרות כפולות, מתכנתים שעובדים 12 שעות. אולם התלוש של אף אחד מהם לא נראה כמו התלוש המוצל מאש של המורים החדשים. למה? האם החינוך שווה פחות?

אולם יום המורה, גם מזכיר לי מקרה שקרה לי ומתמצת בעיניי את ליבת העניין של ההוראה בישראל:

ישבנו ארבעתנו בטראש טוק רגיל של גברים בעשור הרביעי לחייהם.

חבר שלי היה רואה החשבון, השאר חברים שלו שלא הכרתי:

עורך דין, רואה חשבון, מתכנת ואני המורה.

אחרי שהטרחנו את עצמנו לדעת אודות הנושאים הלעוסים בעולם: משכנתא, דירה, הון-סיכון, הגיעה היציאה שלו אואט אוף דה בלו:

"בחייאת אחי, תכלס עם המשכורת שלך כמורה, תוכל מקסימום להשקיע באופניים. וואלה מגיעה לאשתך צל"ש על זה שהיא התחתנה איתך ולא עם מישהו שמביא כסף אמיתי הביתה".

אואצ'. זה כאב. כולם יודעים שגבריות נמדדת בין היתר גם בתלוש שאתה מביא הביתה. הרגשתי איך ההשפלה נתקעת לי בגרון. כאילו על מי עובד?

הבן אדם צודק. רוצה לדאוג למשפחה שלך לעתיד כלכלי? עוף מההוראה ורצוי כמה שיותר מוקדם!

במקרה, הכרתי את הבן שלו שהתחנך אצל חבר שלי.

חיכיתי שכולם ילכו ואז אמרתי לו:

"אגב, מה עם הבן שלך? הבנתי שיש להם עוד שבוע טיול שנתי לא?".

"כן" ענה. "הוא לא ישן כבר יומיים בגלל הפחד מפני האפשרות שיתקע בחדר שהוא לא רוצה. כל העניין החברתי הזה הוא חתיכת נושא אצלנו במשפחה בגלל החרם שעברתי כשהייתי בגילו.

בכל פעם שיש להם טיול שנתי אני מת מפחד. שלא יחזור לי עם צלקות נפשיות ושריטות כמו שאני חזרתי. הפסקתי כבר לספור כמה כסף שפכתי אח"כ על פסיכולוגים כדי לסגור את הקצוות".

"ואיפה היה המורה שלך בכיתה כדי למנוע את זה?".

הוא נשף בבוז:

"המורה שלי היה חתיכת דביל שתמיד הגיע לכיתה עייף ומיד בסוף הלימודים רץ ללמד בבית הספר להשלים הכנסה. מהמורים שדופקים כרטיס. לא מאחל לאף אחד ליפול עליו".

"ואיך המורה של הבן שלך השנה?" שאלתי.

"מדהים. תאמין לי רק בגללו הוא יוצא לטיול השנתי. הבן שלי מעריץ אותו. הלוואי עליי מורה כזה. אינשאללה שרק ימשיך איתם גם שנה הבאה".

"האמת" אמרתי לו:

"שהמחנך של הבן שלך חבר טוב שלי. הוא מתלבט חזק אם להמשיך בהוראה או לצאת לאפיקים אחרים".

"אתה רציני?" שאל בדאגה: "למה? תאמין לי זה מחנך אחד ממיליון"

"וואלה לא יודע. נדמה לי שהוא מחפש סוף סוף עבודה עם כסף אמיתי. בסופו של דבר לכולנו יש משפחות הא?"