המגדלור של איוב

אנשים שהוכו בחושך גדול מקללים את יומם, מבקרים את בורא עולם, ומנסים לגייס כוחות לצלוח את ימי החושך, כך רבקה גובר, כך איוב וכך רעייתי דידי ואני

דורון אלמוג , כ"ג בכסלו תשע"ח

דורון אלמוג
דורון אלמוג
צילום: פלאש 90

איוב כט עוסק בשאלה גדולה – מהו המגדלור שלאורו ננווט את ספינת חיינו כשהיא מיטלטלת בליבה של סערה נוראית? כיצד ננווט דרכנו בחשכה גדולה, בהינתן שבר נורא?

בפרק כט איוב כביכול מתרפק על העבר: "מי יתנני כירחי קדם" (ב), הימים בהם הייתי מוקף במשפחתי ואהובי, "סביבותי נעריי" (ה), הימים בהם זכיתי לכבוד בכל מקום? "ראוני נערים ונחבאו, וישישים קמו ועמדו… שרים עצרו במילים, וכף ישימו לפיהם" (ח, ט). געגועים לכבוד שאיננו עוד (ד-יא), לאחר אבדן הרכוש ובני המשפחה, ולאחר שחלה "בשחין רע מכף רגלו ועד קודקודו" (פרק ב, ז-ח).

למעשה, הגעגועים הם לא לכבוד אלא לאבדן היכולת לעשות חסד וצדקה. הימים בהם "עיניים הייתי לעיוור, ורגליים לפיסח אני (טו); הימים בהם יכול היה להיות "אב אנוכי לאביונים" (טז), הימים בהם יכול היה לעשות צדק "צדק לבשתי וילבשני, כמעיל וצניף משפטי" (יד).

איוב כמהה לימים בהם "בהילו נרו עלי ראשי; לאורו אלך חושך" (ג). הימים בהם ההילה, הנר והאור כולם, אפשרו לו להדביר את החושך.

החושך הוא המצב שבו נתונים החלשים בחברה. העיוורים, הפסחים, העניים, האלמנות, מוכי גורל, אלו שנעשה להם עוול גדול. מרגע שהפך איוב בעצמו למוכה גורל הוא מקלל. "ויקלל את יומו" (פרק ג', א).

אני מכיר ויודע שאנשים שהוכו בחושך גדול מקללים את יומם, מבקרים את בורא עולם, ומנסים לגייס כוחות לצלוח את ימי החושך, ולא רק כדי להמשיך ולשרוד. לשרוד כדי להעניק חיים. לשרוד כדי להקים משפחות. לשרוד כדי להעניק משמעות גדולה לעשייה.

כך שורדי שואה שעברו את התופת. כך רבקה גובר שאיבדה את שני בניה במלחמת השחרור והקדישה את שארית חייה למימוש חזון קליטת העלייה. כך מרים פרץ שאיבדה שניים מבניה ומקדישה את חייה לחינוך והנחלת מורשת יהודית וציונית.

כך גם העשייה של דידי רעייתי ושלי עם חברנו מעמותת עלה, לשילוב האדם המוגבל בחברה תוך הענקת אהבה לחלשים ביותר בחברה, למרות שאיבדנו את ערן בננו האהוב שנולד עם מוגבלות שכלית התפתחותית, ונשא את שמו של אחי ערן שנפל על הגנת רמת הגולן במלחמת יום הכיפורים.

הסיוע לחלשים בחברה היה המגדלור של איוב. ככל שנמשיך ונעשה יותר עבורם נאיר את עצמנו באור גדול יותר ונקרב עצמנו למעמד של חברת מופת.

מתוך הפרק היומי בתנ"ך