צניעות שחייבת לשמש דוגמא
צניעות שחייבת לשמש דוגמא

שנים רבות עבדתי לצדו של שמעון פרס. כיועצו הקרוב הצטרפתי אליו לאין ספור ביקורים אצל מנהיגי עולם. דווקא ביקור אחד נשאר חרוט בזכרוני יותר מהאחרים.

היה זה כאשר לפני מספר שנים נלוויתי לביקורו של שמעון פרס, כנשיא המדינה, בביקורו אצל הרב אהרון לייב שטיינמן שהלך היום לעולמו.

הגענו לדירתו בבית דירות ברחוב מרכזי של העיר בני ברק. שום גינוני מלכות בכניסה. לא מאבטחים. לא בוטקה של שומרים. ולא אברכים המקווים להסתופף בחברתו או לפחות לראות מרחוק את מנהיג הציבור הליטאי ("המתנגדים" – כך הם מכונים).

הביקור נשאר חרוט בזיכרוני ולקחיו שמורים עמי.

השיחה הייתה מרתקת וגילתה לי מורה הלכה חכם ורחב אופקים המעורה היטב בנבכי החברה הישראלית כולה אך לא בכך אעסוק בעיקר משום שקטונתי מלחלק ציונים לגדול בתורה).

ביתו של הרב הוא שהרשימני יותר מכל. דירה קטנה כאמור בלב האזור הסואן ומלא עשן האוטובוסים, "מיטת סוכנות", שולחן עץ ישן, כיסא עץ קשה לישיבה ומנורת שולחן קטנה שהאירה לקורא את דף הגמרא ורק אותו.

מצאתי מנהיג ש "והצנע לכת" הוא אורח חייו ולא סיסמא נבובה שאותה מציגים לציבור. לא הטפה להסתפקות במועט אלא הסתפקות במועט. אדם הגר באוהלה של תורה (משהו הדומה יותר מכל לאוהל) ולא בארמון שן.

כבר, אז, בצאתי, שאלתי עצמי מדוע בכלל אני מתפלא? למה צניעות מנהיגותית מפתיעה אותי? מה קרה שמסדרי כבוד, מאבטחים וארמונות שיש החליפו את החוכמה האנושית, את הרגישות, את הלמידה? למה "אני ואפסי עוד" החליף את "אנוכי הקטן באדם"? האם ראוותנות היא כסוי להיעדר מנהיגות?

זאת ועוד, משהו בביתו של הרב שטיינמן גרם לי למין תחושה ביתית לעומת הניכור שאני חש בביקורי בארמונות ובטרקליני מנהיגים? תוך כדי הליכה בתום הביקור, ברחוב חזון איש בבני ברק, הבנתי ממה נובעת התלהבותי.

הביקור בביתו של הרב הזכיר לי את סבי המנוח, ר' ישראל איזק, שגר באותה דירת חדר, עם אותה מיטה, עם אותו שולחן ועם אותו כיסא.

הסבא שעליו מצבתו נרשם: "תלמיד חכם וירא שמים. הרביץ תורה ברבים". כיתוב המתאים גם לרב שטיינמן עליו השלום.

מסתבר שגירסה דינקותא אינה משפט סתמי אלא אמירה חכמה מאין כמוה.

שמעון פרס עם הרב
שמעון פרס עם הרבצילום: יוסף אבי יאיר אנגל ג'וחא