אין ימים מתאימים לארץ ישראל יותר מימות החנוכה.
אנו ספונים בבתים, קר בחוץ וחם בלב, מרוכזים במשפחה ובחוויית ניצחון המכבים שמביאים ילדינו מהגן, מתלמוד התורה ומבית הספר.
מהות החג היא ארץ ישראל. בה נשפך דמנו, חולל מקדשנו, ובה הכרענו את האויב. הלכות החג הן הלכות של ארץ ישראל. הדלקת חנוכייה בדומה למקדש, פרסומי ניסא במדינה ריבונית, ללא מורא מהגויים ברחובות.
אולם במבט היסטורי, חג החנוכה הוא דווקא סמל לחורבנה של הארץ. בחנוכה החלה מלכות בישראל, אשר הביאה לקטסטרופה הגדולה מכולן- גלות בת אלפיים שנים.
על מה אנו שמחים? על מאה-מאתיים שנות מלכות חשמונאי? מלכות זו בסופה החריבה ביתנו ושרפה היכלנו, הרגה את חכמי תורה שבעל פה, והביאה במו ידיה את האוייב הרומאי לארץ.
אמת, ראשוני בית חשמונאי היו צדיקי עולם, אך לא אמיתי יהיה אם נדון את כל מלכות חשמונאי רק לפי תחילתה. עלינו לראות גם לאן הובילה, ותשובתנו בצידנו- היא הובילה לחורבן יהודה.
יש להבין אם כן, על מה שמחתנו בחנוכה. שכן דבר אחד ברור- לא רק על הניצחון, במימד ההיסטורי שלו.
הרב זצ"ל בחיבורו 'עין איה' על מסכת שבת, מיישב את שאלתנו.
הרב מקשר בין מושג 'חנוכה' למושג 'חינוך'. כאשר יש יום הולדת לילד בן עשר, על מה אנו חוגגים? האם על עשר שנותיו? האם על מצבו ההווה? ברור שלא. ילד בן עשר אינו בעל אינטליגנציה מפותחת, אינו יוצר ואינו תורם לחברה. שמחתנו ביום הולדתו היא על העתיד, ולא על העבר. אנו שמחים על הפוטנציאל הטמון בילד, במיוחד זה שלא התגלה עדיין, כדברי הפסוק 'חנוך לנער על פי דרכו'. ביאר הגר"א- בתחילת דרכו (כמו 'פי התהום'). הדגש בחינוך אינו המצב העכשווי של הילד אלא הבאת הילד לגלות את הפוטנציאל שלו, את התכונות שלא גילה עדיין. זהו חינוך-הבטה על העתיד, הבטה על הפוטנציאל הגלום בו.
גם בחנוכה, איננו שמחים על הניצחון ההיסטורי בלבדו. שכן זה אכן היה ניצחון פירוס, ניצחון שעמד לשעה אך גבה מחיר גלות קשה מהאומה.
בחנוכה אנו שמחים בעיקר על הפוטנציאל שהתגלה באומה הצעירה באותה תקופה. האורות הגדולים שפתאום זרחו בנו, אורות שלא ידענו שקיימים בנו בכזה תוקף, עליהם אנו שמחים.
אור הצדק, אור התורה שבעל פה, אור הגבורה. כל אלה הבליחו בחנוכה של ימי המכבים, הבליחו וכבו לאחר מאה שנים. אך על אף ליקוי המאורות הללו בגלות, אנו זוכרים את חנוכה, את התקופה בה התגלה לכמה שנים הפוטנציאל שלנו כאומה מפותחת בכשרונותיה, אומה של צדק, גבורה ואור תורה.
בחוגגנו חנוכה השנה, נביט אל האורות שנגלו לרגע באותה תקופה. לא נחגוג רק על הניצחון הרגעי על יוון, כי אם על המשך הכוחות שנגלו אז, בימינו.
את חנוכה נחגוג כראוי רק אם נכיר בקיום האורות הללו בנו כיום, לאחר התבגרות האומה, במדינת ישראל. אור הגבורה על היצר מול מדיה לא צנועה. אור התורה וגווניה. אור הצדק על העוולות החברתיות ללא משוא פנים. אור א"י אל מול האוייב הערבי.
אם נדליק את המאורות הללו בחנוכה של שנת התשע'ח, יתברר למפרע כי ניצחון המכבים לא היה ניצחון פירוס, אלא הופעת האומה הישראלית על במת העולם- אומה של קודש וגבורה, אומה של ארץ ישראל.