הדרך לאושר

מכשיר הרדיו במכוניתי מאושפז כבר שבועיים במעבדה לטיפול אלקטרוני נמרץ. בהתחלה זה דכדך אותי מאוד, אבל היום אני יודע שאין רע בלי טוב.

חגי סגל , א' באב תשס"ג

נפרד. חגי סגל
נפרד. חגי סגל
צילום: אלירן אהרון
מכשיר הרדיו במכוניתי מאושפז כבר שבועיים במעבדה לטיפול אלקטרוני נמרץ. בהתחלה זה דכדך אותי מאוד, אבל היום אני יודע שאין רע בלי טוב. בזכות חסרונו התוודעתי לסיפורה המופלא של התנחלות חסרת דאגות. סוציולוגים, אנתרופולוגים ופסיכולוגים חברתיים עוד יכתבו עליה בעקבותינו דוקטורטים עוצרי נשימה.

להלן השתלשלות המעשה: יום או יומיים לאחר פרוץ ההודנה, בעיצומו של גל פינוי מאחזים ומאבקים קורעי לב בין אוהבי ארץ ישראל לבין גייסות השלום, יצאתי עם ידידי דובי למסע הסברה מקיף בשפלת החוף. עשינו זאת במצוותו של רבנו נחמיה, אשר חש ברוח קודשו שהעם מפנה לנו עורף בזמן האחרון. לראשונה מאז ייסוד הציונות הדתית הוא התיר לנו, בעצה אחת עם מועצת יש"ע, לגלח את זקננו טרם צאתנו למשימה הקדושה. זאת לאחר שסקר סודי מטעם המועצה העלה כי שיעור התומכים בהשמדת ההתנחלויות יורד פלאים מ-63 אחוז ל-61 אחוז כל אימת שמופיע בטלוויזיה מתנחל מגולח למשעי.

ברם, זקננו גולח לשווא. שוב גילינו שהרבה יותר קל להקים עיר ואם בשומרון מאשר לטעת מאחז קטן בלבבות הערלים של יושבי שפלה. אפילו תל-אביבי אחד לא השתכנע בצידקת דבקותנו בארץ. אפילו רמת-גנית אחת לרפואה לא הודתה שהיה קורטוב הגיון במאבקנו נגד הסכם אוסלו. "בגללכם הנכד שלי לא קיבל אפטר בסילבסטר", צווחה עלינו סבתא חד-הורית בהרצליה פיתוח.

עם שחר עשינו דרכנו חזרה הביתה, דרך משעולי השומרון, מדוכדכים וחפויי ראש. לא ידענו כיצד יגיב רבינו האהוב על בשורת האיוב של כשלון שליחותנו. התחבטנו כיצד לנסח באוזניו את חוות דעתו הנחרצת של גוש דן על ועד רבני יש"ע. והנה, בעודנו מתחבטים, צד מבטי העייף התנחלות קטנה בצד הדרך. רמת אושר. כבר 20 שנה אני חולף על פניה בדרך לשפלה וממנה, ואף פעם לא הזדמן לי לקפוץ פנימה ולתהות על קנקנה. אתה יודע מה, אמרתי לדובי, בוא ניכנס פעם לשם, נתפלל שחרית במניין, ונמשיך הביתה. "ניכנס", הנהן דובי בראשו בעודו מלטף את זקנו שאיננו.

אותתי ימינה וירדתי מהדרך הראשית לכביש צדדי, בואכה רמת אושר. אחרי כחצי קילומטר נעצרנו ליד שער סגור. שומר חייכני עם זקן אקסטרה לארג' וציציות ג'מבו יצא לקראתנו. "לאן, יהודים?" שאל.
להתפלל, יהודי.
"אפשר לראות תעודת זהות בבקשה?".
מילאנו בחפץ לב את מבוקשו, ובכל זאת הוא לא מיהר לפתוח את השער. אמרתי לו שלא ישנו כל הלילה ודרשתי במפגיע שיזדרז, אך הוא שמר על שלוות נפש. "תירגעו יהודים, תירגעו, ישועת השם כהרף עין. יש לכם רדיו במכונית?".
במקרה אין. למה, קרה משהו בחדשות?
תשובתו הייתה משונה משהו: "חדשות? כאן אין חדשות. אתם יכולים להיכנס".
ואם היה לנו רדיו, אז מה?
"אז האוטו היה נשאר בחוץ".
סליחה?

"האוטו היה נשאר בחוץ, יהודים. על פי החלטת אסיפת החברים שלנו מחודש אדר ב' תשמ"ד אף כלי רכב עם רדיו או הולך רגל עם עיתון לא נכנס ליישוב".
מותר לדעת למה?
השומר העבדקן צחק שנית בלבביות: "מטעמי בריאות".

דובי ואני החלפנו מבטים משתאים. היינו כבר בהרבה ישובים מוזרים בשטחים, מיצהר ועד איתמר, ומעולם לא שמענו על חוק עזר מקומי כגון דא. סקרנים ונבוכים עשינו דרכנו אל עיבורו של היישוב, בכיוון בית-הכנסת. מצאנו שם כשני תריסרי גברים, שכאילו יצאו כולם מאגף המתנחלים במוזיאון השעווה הבריטי זקן עד המותניים, ציציות עד הברכיים, כיפה סרוגה מאוזן לאוזן וחיוך רגוע המסגיר בטחון עצום בצדקת הדרך. הם התפללו שחרית בקצב של חול המועד, וכשסיימו סוף סוף התקבצו סביבנו כדי לברר מנין באנו ולאן דרכנו מועדות. אחד מהם הציג עצמו כרב המקומי ודרש בשלומו של הרב נחמיה. דובי סיפר לו שרבנו שליט"א שלח אותנו למבצע הסברה אדיר נגד ההודנה.

המקומיים הסתכלו בנו בתימהון: "הודנה? מה זה הודנה?"
"הפסקת אש במסגרת מפת הדרכים", הסברתי להם, תמה מעט על בורותם.
"מפת הדרכים?", שאלו בביישנות, "איזה דרכים?".

דובי התרגז קמעה: "הדרכים הנלוזות של אריק שרון. שמעתם עליו משהו או שאתם רוצים שאני אסביר?".

"בטח שמענו", אמר אחד מהם בחיוך ניצחון, "הגיבור הזה מקומנדו 101. אם אני לא טועה הוא שר החקלאות עכשיו".

לא, הוא ראש-ממשלה.

"באמת? ומה בגין עושה?".
בגין מת.

"ברוך דיין האמת. ושמעון פרס?"
עד 120.

"הוא עדיין רב כל הזמן עם רבין?"

פתאום נפל לי האסימון. ברמת אושר לא שומעים רדיו, לא רואים טלוויזיה ולא קוראים עיתונים. מהדורת החדשות האחרונה נקלטה ביישוב באמצע שנות השמונים ומאז נותק הקשר בינו לבין העולם החיצון. התושבים כאן לא שמעו מעולם על אוסלו, יגאל עמיר, שיחות טאבה, בן לאדן, אבו מאזן או ויקי כנפו.

ביקשתי רגע להסתודד עם דובי בפינת האולם ובתום ההסתודדות הצענו לרב המקומי לאסוף את צאן מרעיתו כדי שנסקור באוזניהם את תמצית האירועים החשובים בארץ ובעולם מאז מלחמת לבנון. הרב הודה לנו מקרב לב על ההצעה, אבל דחה אותה בתוקף. דובי שוב התרגז עליו ואמר שהם חיים שם בגן עדן של שוטים. מי שלא יודע מה זה אוסלו או הודנה, כך אמר, לעולם לא יוכל להתנחל בלבבות. הרב שאל אותו בתמימות לאיזה לבבות הוא מתכוון.

של השמאלנים כמובן, התפוצץ דובי. "שמאלנים", אורו עיניו של הרב, "אני דווקא זוכר משהו, אפעס. מאיר וילנר, מאיר פעיל. הם עדיין קיימים?".

בשלב זה נעתקו המלים מפינו, ואז ביקש מאיתנו הרב לשבת ולהקשיב לסקירה קצרה של השקפת העולם הבדלנית ביישובו. אני לא זוכר כל מלה, אבל המסר הכללי היה שהצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה וגם לא קוראים עיתונים. אמנם מותר מדאורייתא לשמוע חדשות פעם בחמש שנים, אפילו פעמיים, אבל לא יותר. לדעתו, כל השיער הלבן של המתנחלים זה מרוב חדשות, וכל הקמטים על המצח של המתנחלות זה מרוב עיתונים. אצלנו, הוא אמר, אפילו "הצופה" לא נכנס למרות שדוקטור בורג מאוד כועס עלינו בגלל זה.

הודנה שמודנה, מה זה חשוב? שהשמאלנים יצעקו ברדיו שלהם, שיכתבו נגדנו ב"על-המשמר" מה שהם רוצים, אנחנו לא מקשיבים ולא קוראים. 100 הבתים שבנינו כאן ואלף ילדים שנולדו לנו משפיעים על קצב הגאולה יותר ממיליון עותקים של העולם הזה. אז למה לקחת ללב?"

שתקנו. רכז הביטחון המקומי הצטווה ללוות אותנו בדרכנו החוצה לפני שנספיק לפלוט עוד פריטי מידע על המתרחש בעולמנו ולהעכיר ללא צורך את המוראל של התושבים. לפי מיטב ידיעתי, הם חיים שם באושר עד עצם היום הזה.




הרשימה פורסמה במדור הסאטירי "צורה לנו" של העיתון "נקודה"
חגי סגל הוא העורך הראשי של חדשות הרדיו בערוץ 7.