גבורה ואומץ לב – בימים ההם בזמן הזה

דוד וכטל , ב' בטבת תשע"ח

דוד וכטל
דוד וכטל
עצמי

כמה הרהורים, כשברקע נר שמיני של חנוכה:

מרכיב מאוד משמעותי בחינוך הדתי לאומי, זה שאני גדלתי בו, וכמדומני זה שרבים גדלו בו, הוא מרכיב הדרך ארץ והנימוס. יש בנו, כציבור, משהו מאוד נעים ונוח, מאוד מנומס, מאוד מתחשב, וזורם ובכלל קל להסתדר אתנו.

יש משהו מקסים בכיפה הסרוגה המתנדבת, העוזרת, זו ששמחה להיות חלק מהכלל הגדול. הכיפה הסרוגה שאפילו בימים הסוערים ביותר מתלבטת בינה לבין עצמה עד כמה, אם בכלל, האם ראוי, אולי עדיף שלא, והאם זה שייך – לחסום כבישים, למשל. זו שעמלה קשה לשמור על תדמית שקולה, שפויה, ממלכתית, מסתדרת, נוחה ורגישה. יש בנו רצון עמוק לא להיראות מוזרים, כאלה עם קרניים, פחד מהמחשבה שאולי ידברו עלינו מאחורי הגב, יתלחשו עלינו, פניקה מזה שמישהו אולי יקלוט שאנחנו קצת שונים.

המרכיב הזה, שהחיוב בו רב על השלילה, שייך לחינוך מגיל גן, עובר דרך בתי הספר הממלכתיים דתיים ונמשך גם בישיבות ההסדר והמכינות (אולי בהן עוד ביתר שאת, כיוון שהן עסוקות בהכנת הנוער למפגש עם העולם החיצון). גם אלו מאתנו שהעמיקו חקר ובנו בעצמם עולם פנימי, רוחני ומשמעותי, קשה להם להימלט מאותו מרכיב שיושב להם באיזשהו מקום עמוק בגזע המוח ושומר עליהם כל הזמן שלא יהפכו למשונים, שיישארו בני תרבות, אנשי שיח נעימים, כאלה ששותפים, לפחות מבחינת הנימוס, לעולם הערכים הכללי של החברה.

המרכיב הזה, לעיתים הוא בעוכרנו, וודאי שיש לצרף לו מרכיבים נוספים, שתי מידות טובות ונצרכות – אומץ לב וגבורה.

אם רוצים דוגמא ראויה, ניתן לבחון את ההתנהלות שלנו כחברה בסוגיית פקודת השירות המשותף שעלתה לאחרונה לכותרות. לפני כמה ימים, במקביל להודעת הרמטכ"ל על כך שלא יהיו שינויים דרמטיים בפקודה, התייצב ראש אכ"א, האלוף אלמוז, לדיון בכנסת בוועדה לקידום מעמד האישה ושוויון מגדרי. היו נוכחים שם שני הצדדים במאבק – מימין, כמה נציגים של ארגונים שנאבקים בפקודה ומשמאל, חברות כנסת פמיניסטיות וכדומה. בלי להיכנס לכל מה שקרה שם, נאמר רק כך: יש לנו הרבה מה ללמוד מאותן חברות כנסות. הן דיברו בלהט, בהתלהבות ובביטחון מוחלט שמה שהן מייצגות הוא שיא המוסר והערכים ושהן נלחמות בחושך הכי גדול שקיים בעולם. הן לא ניסו ללקט פירורים דרך טענות על זכויות האישה, או רגשותיה, הן דיברו בשם האמת והצדק ודרשו את כל הקופה.

בצורה אבסורדית, איכשהו קרה, שדווקא החילונות, זו שנלחמת במחשבה שיש אמת, דווקא היא אומרת את דבריה בביטחון רב, משל האמת הייתה מונחת בכיס שלה. ואנחנו, המאמינים בתורת משה, אלו שדבקים באמת נצחית, כזו שראתה כבר כמה תרבויות גאות עולות ואח"כ שוקעות, דווקא אנחנו אומרים את דברינו בשקט, בצורה מגומגמת ומפוחדת, מתנצלים כל העת על כך שיש לנו בקשות מוזרות. במקום להיכנס לשיח על אמיתות, על צדק ועל מוסר, נוח לנו, בגלל בעיות של ביטחון עצמי, לברוח לשיח על כך שגם לנו יש זכויות פרט, או לדיבורים על רגשות הדתיים.

לעיתים רבות, זה נכון בנושאים פעוטים ונכון גם בכאלה חשובים ומשמעותיים, וזה עניין של חינוך מגיל אפס ועד גיל עשרים, יש בנו נכונות לוותר על עולמנו הרוחני, על אמונתנו, רק כדי לא לפגוע או להעיק על מישהו שחושב אחרת מאתנו. הרצון שלא לפגוע במרקם העדין של קיומנו יחד כחברה לפעמים מעביר אותנו על דעתנו, על דתנו, מביא אותנו לקפל דגלים, לוותר, לסגת מכל מה שקיווינו וציפינו.

איזה עלבון יש בשתדלנות ובתחנונים שלנו לקבל אישור מכבוד הרמטכ"ל להיעדר מטקסים שיש בהם שירת נשים, כמה פלפולים והיסוסים קודמים לכל פנייה שלנו לנציג חילוני ביחס לדרישות דתיות. מתי נזכה ויקומו לנו נציגים שימחו על כבוד האומה שמתחלל בטקסים ממלכתיים (כמו למשל טקס פרס ישראל) שנוהגים בהם בחוסר צניעות, לא בגלל שלנו הדתיים אין אפשרות להשתתף בהם כשהם מתקיימים בצורה המבישה הזו, אלא בגלל שעם ישראל לדורותיו מתבייש בכך.

מלבד מה שהגבורה והאומץ היו דרושות תמיד לעובדי ה', כפי שכתוב בפתיחת ספר שולחן ערוך 'לא ירא ולא יבוש מפני המלעיגים', בדורנו הן דרושות לנו על אחת כמה וכמה. החילונות מלאת חוצפה לעמוד על שלה, כפי שהבטיחו לנו חז"ל שיהיה. היא מכתיבה סדר יום, מדרגת ערכים, מנהלת ומובילה את עם ישראל לכיוון בו היא מאמינה. הדרך לעמוד מולה, בלי קשר לצורך בריבוי של לימוד תורה ואמונה, היא חוצפה של קדושה, עמידה גאה, כזו שלא משפילה מבט, כזו שמסוגלת לומר בביטחון דברים אחרים ממה שהאוזן התרגלה לשמוע. אז יסתכלו עלינו בצורה מלגלגת, אז מה?! אז יריצו עלינו צחוקים ב'ארץ נהדרת', אז מה?! בכל הדורות יהודים היו מוכנים למסור את נפשם על אמונתם, ואנחנו לא מסוגלים אפילו לסבול את ה'ייסורים  הקשים' שיש בזה שמישהו מגלגל עליך עיניים וחושב שאתה תימהוני?!

חלילה לנו להיעדר או לוותר על כל אותם מקומות טובים אליהם זכינו להגיע בזכות הדרך ארץ והנימוס. אבל חלילה לנו גם לא להוסיף להם אומץ לב וגבורה. אחרי הרבה שנים מותר לנו להרגיש קצת יותר בני בית לומר את האמת שלנו, של עם ישראל הנצחי, בצורה תמימה ופשוטה, אמיצה וברורה.

חנוכה שמח!