ירידה לצורך עלייה

הרב יאיר פרנק , ד' בטבת תשע"ח

הרב יאיר פרנק
הרב יאיר פרנק
צילום: Noam Moskowitz/flash90

מדוע חשש יעקב לרדת מצרימה? מה פשרה של ההבטחה האלוקית שבאה בעקבות כך? במאמר יתבארו שני יסודות האמונה הגדולים הנלמדים מפרשייה זו: 'גלו שכינה עמהם', 'ירידה צורך עלייה'.

"וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵ-ל אֱ-לֹהֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם.  אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ". יציאת מצרים, אחד מהמאורעות המכוננים ביותר בחיי עם ישראל, שאותו אנו מזכירים בכל שבת ומועד, ואף בכל יום ויום, באה לעולם מתוך הירידה של יעקב בפרשתנו. במידה מסוימת, גלות מצרים הינה שורש לכל הגלויות שחווה עם ישראל במהלך כל ההיסטוריה, וממילא הסתכלות על פשרה של ירידה זו יכולה להביא למשמעות ה'ירידה', הגלות, בכלל בחיינו. אפשר שכך גם ביחס לעצם ירידת הנשמה הא-להית משמי שמי קדם אל העולם הזה.

ניכר למדקדק בפשט הפסוקים כי יעקב ידע את גודל השעה. הוא ידע שלא מדובר כאן ב'טיול זמני', אלא כשלב משמעותי, שיש בתוכו קושי וסכנה. "וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵא-לֹהֵי אָבִיו יִצְחָק". מדוע דווקא ל'א-להי אביו יצחק'?! ועוד יש להקדים ולשאול – מדוע לא פנה יעקב אל ה' בשאלה זו, האם לרדת אם לאו, עוד בהיותו בביתו שבחברון?

ביאר הרשב"ם (שם): "לא-להי אביו יצחק - שעשה שם יצחק מזבח בבאר שבע כשנגלה לו הק' כמה שכת' בפרשת אלה תולדות יצחק, ועשה גם הוא שם זבחים כמו שעשה אביו". יעקב אבינו נמצא בדיוק באותו המצב, באותה צומת דרכים, שהיה בהם אביו, - האם לרדת מצרימה. אמנם, התשובה שונה. ליצחק נאמר: "אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ". נוכח הציווי הברור הזה לאביו, ברור גם הספק הנוקב של יעקב בדבר הירידה מצרימה. אולם, כאמור לעיל, תשובת ה' ליעקב כאן שונה - "אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם".

ההבנה שיש כאן גם ירידה לגלות יכולה להילמד גם מהפסוק הבא, מדרך הפנייה הא-להית: "וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב". ההתגלות היא במראות הלילה, חושך הגלות. לשון המזכירה בבירור את דרך ההתגלות לאברהם אבינו בשעתו בברית בין הבתרים - "וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו.  וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל". גם הפער בין הפנייה אל השם 'ישראל' שבתחילת הפסוק, לבין האמירה בפועל - "יעקב יעקב", מדגישה שעתה הוא במדרגת יעקב בלבד. ובלשון הרמב"ן (שם): "אבל קראו יעקב לרמוז כי עתה לא ישור עם א-להים ועם אנשים ויוכל, אבל יהיה בבית עבדים עד שיעלנו גם עלה, כי מעתה הגלות תתחיל בו".

יש סיבה ליראתו של יעקב. יראה מהגלות הפיזית, של שעבוד וייסורים, ומהגלות הרוחנית, של שקיעה בטומאת מצרים. ההתגלות הא-להית שבה ואומרת לו, בניגוד ליצחק אביך, צריך אתה לירד למצרים. אולם, האם נרמז כאן גם מדוע לרדת? ומדוע לא לירא?! ונראה ששני יסודות גדולים ועצומים נרמזו ליעקב אבינו, ולנו בניו אחריו, בפסוקים אלו: א) שכינה עמהם, ב) ירידה צורך עלייה.

היסוד הראשון - שכינה עמהם. כך שנינו במסכת מגילה (כט ע"א): "תניא, רבי שמעון בן יוחי אומר: בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקדוש ברוך הוא. שבכל מקום שגלו - שכינה עמהן. גלו למצרים - שכינה עמהן, שנאמר: הנגלה נגליתי לבית אביך בהיותם במצרים וגו', גלו לבבל - שכינה עמהן, שנאמר: למענכם שלחתי בבלה. ואף כשהן עתידין ליגאל שכינה עמהן, שנאמר: ושב ה' אלהיך את שבותך, והשיב לא נאמר אלא ושב, מלמד שהקדוש ברוך הוא שב עמהן מבין הגליות". ובמכילתא למדו זאת מהפסוקים בפרשתנו (מכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דשירה ג): "משל למלך שהלך בנו למדינת הים ויצא אחריו ועמד עליו הלך למדינה אחרת ויצא אחריו ועמד עליו כך ישראל כשירדו למצרים ירדה שכינה עמהם שנ' אנכי ארד עמך מצרימה, עלו עלת שכינה עמהם שנ' ואנכי אעלך גם עלה וגו'".

ההבנה העמוקה והמופלאה שהקב"ה נמצא אתנו ממש, בכל צרותינו, יש בה בכדי לתת כוח ופשר לעבור את כל תלאות הגלות. איננו סתם עם בין העמים. מעתה ואילך הקב"ה משרה את שכינתו בתוכנו, תמיד. מצבנו בעולם הוא גם מצבו, ו-"בְּכָל צָרָתָם לוֹ צָר" (ישעיהו סג,ט). הבנה זאת יש בה גם בכדי לתת בטחון ואמונה ברורה בגאולה העתידה, והן בהבנה על גודל המשמעות של עם ישראל בעולם, הקשר המיוחד שלו לה' יתברך, והשמחה על הקרבה המפתיעה הזאת לבורא העולם, גם בחשכת הגלות.

משל נאה אחר מצאנו בהקשר זה בירושלמי תענית (ב, ו): "רבן שמעון בן לקיש בשם רבי ינאי שיתף הקדוש ברוך הוא שמו הגדול בישראל, [משל] למלך שהיה לו מפתח של פלמנטריא קטנה, אמר המלך אם אני מניחה כמות שהיא אבידה היא, אלא הריני עושה לה שלשלת שאם אבדה השלשלת תהא מוכחת עליה. כך אמר הקדוש ברוך הוא אם מניח אני את ישראל כמות שהם נבלעין הן בין העכו"ם אלא הרי אני משתף שמי הגדול בהם והן חיים".

כאמור, היסוד השני: הירידה היא צורך עלייה. בפסוקים אלו רמוז היסוד הגדול שיש ירידה בעולם, שהיא לצורך העלייה שתבוא לאחריה. ההבנה כבר בתחילת הדרך שיש משמעות לקשיים, שיש להם פשר ומטרה, שהם באים לצורך משהו גדול שיבואו לאחר מכן, "כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם", יש בהם בכדי לתת מזור ורפואה לנפש, ומתוך כך גם כוח וחיוניות לעמוד באתגרים.

אין כאן המקום להאריך בנושא, מדוע ולשם מה צריכים היו ישראל להיות בגלות מצרים קודם היציאה ממנה (עסקנו בכך בהרחבה במקום אחר). ושמא דווקא ראוי לקחת מכאן את נקודת האמונה הפשוטה הזאת, עוד קודם להבנה המסוימת המתיישבת על הלב ביחס לכל גלות וצרה, הבנה שבדרך כלל מגיע בשלמות רק לאחר הגאולה. היסוד העולה מכאן הוא ברור, והוא שורש גדול להסתכל על כל הגלויות, ובכלל על כל קשיי העולם הזה, הכלליים והפרטים של כל אחד ואחת - יש תכלית ותפקיד לקשיים ולהתמודדויות, גם הקשים ביותר, והם באים להביא אותנו למדרגה גדולה ועמוקה יותר, לגאולה שלמה יותר. ירידה שהיא לצורך עלייה.

וכפי שרגיל היה הרצי"ה זצ"ל לומר ולהדגיש: עֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ (ירמיהו ל, ז). וממנה – דווקא.